כוכב נולד
והשבוע: צ'רלס דיקנס, הסלבריטאי הספרותי הראשון, שהביא הרבה רייטינג, אבל לא רק. אריאנה מלמד על האמן הגדול של היצירה הויקטוריאנית. וגם בקשה מהגולשים: אילו ספרים טובים שנכתבו במהלך המאה ה-19 ראויים בעיניכם לסיבוב נוסף?
דמותו של הסופר כגיבור תרבות היא המצאה חדשה יחסית. בימיהן של האחיות ברונטה, עוד יכול היה יוצר מצליח להתחפר באלמוניות שאיש לא העז להפר אותה, אבל במקביל כבר החלו לצוץ דמויות שהיו מוקד משיכה לביוגרפים, לטורי רכילות ולקהל הסקרנים שנדמה כי רק צמח ותפח מן התקופה הויקטוריאנית ועד ימינו.
הסופרסטאר הספרותי הראשון, גם גיבור תרבות וגם סלבריטאי, היה ללא ספק צ'רלס דיקנס, יצרן של רבי מכר ורייטינג עיתונאי כאחד. הוא היה גם הגאון הלא מעורער של היצירה הויקטוריאנית, והוא היה תזמורת ספרותית של איש אחד: בראשית הקריירה היצירתית שלו, סיפק במקביל שני רומנים בהמשכים לשני עיתונים ספרותיים, עשה הון מהקראות פומביות של פרקים מעלילות גיבוריו, היה המרצה הכי מבוקש באנגליה ואחר כך גם בארצות הברית, וכל זה לא הפריע לו להמשיך ולטוות סדרה של רומנים מעולים, גאוניים ממש, שקשה מאד לבחור בינהם ולמצוא את האחד שמייצג את טווח היכולות המרשים של דיקנס יותר מכל.
הפיתוי הראשון הוא לבחור ב"מועדון הפיקויקים", כמובן. דווקא מפני שהוא זוהר כיהלום בודד של הומור פרוע בתוך ים הסיפורת הויקטוריאנית הדכאונית למדי. וכמובן, מפני שהמבנה שלו נשען בכבדות אך בחן על עלילותיו של דון קיחוטה, והרי לכם עוד הוכחה שסופרים טובים צומחים כש/הם עומדים על כתפיהם של סופרים טובים אחרים. ועוד מפני שביצירה הזאת מתגלה מדוע דיקנס שורד כסופר שלא רק מעריכים את תרומתו לרוח האנושית אלא גם פשוט נהנים מקריאתו: הוא יצר שם דמויות בלתי נשכחות. כל כך בלתי נשכחות, עד כי דמויות ספרותיות שנוצרו אחריהן, ושנדמות כאילו כל רגע הן עשויות או עלולות לקפוץ מתוך הדפים ולהתחיל לטייל בחדר, קרויות עד היום "דמויות דיקנסיאניות".
"הפיקויקים" היה סדרה בהמשכים. דיקנס כבר היה כותב מיומן כשנתבקש ליצור אותה. בכובעו הקודם שימש ככתב לענייני פלילים בכמה עיתונים בלונדון, בראשית התקופה שבה חדשות פלילים הקנו לתקשורת את עוגני העניין החשובים ביותר שלה. הוא למד לתאר פשעים נתעבים באורח גרפי וציורי ככל שניתן היה בתקופתו החסודה, הוא למד לזעזע את קוראיו באמצעות מלים – והוא פיתח את אמנות המניפולציה הרגשית לכלל מהלך גאוני שאיפשר לו, ביצירותיו הבוגרות והמאוחרות, להשאיר את הקורא מרותק למעשייה העיקרית בעוד הסופר מהלך לו מעדנות בשבילי הדיגרסיה המתוכננת-היטב.
העולם הפלילי מילא אותו תיעוב כלפי מערכת המשפט שדיכאה בנחישות את העניים וקיבעה אותם ביקום אפלולי וחסר-תקווה. אבל עוד קודם לכן, חווה דיקנס לפחות פעם אחת בחייו את הנפילה המסחררת לתוך בור התחתיות של מעמד הפועלים, את ייסורי הכליאה של אביו שלא עמד בתשלום חובות לנושים, ואת חוסר הצדק המשווע בחברה שבה ההון הוא קרש ההצלה היחיד מפני גורל של עליבות ונואשות.
בדרך למטה
דיקנס היה בן למשפחה שטיפסה בקושי מבור התחתיות. סב אחד שלו היה משרת, השני בילה שנים אחדות בבית הסוהר בשל מעילה. אביו כבר היה פקיד ממשלתי בדרג בינוני, מה שהקנה לבני דיקנס חזות של מכובדות וגם אפשרות להמשיך ולטפס בסולם חברתי חלקלק שסכנת המעידה בו עצומה. אביו של דיקנס לא ידע לשמור על הממון המעט שעשה לטובת משפחתו, ובבת אחת החלו הנושים לצור על הבית, האב נשלח לבית הסוהר ודיקנס הילד הוצא מבית הספר ונדחק בקושי אל תוך שוק העבודה הויקטוריאני. לימים, היה לסופר שיודע בדיוק על מה הוא כותב כשתיאר את יסוריהם של ילדים ואנשים צעירים שנקרעים מתוך עולמם הבטוח והמהוגן אל הג'ונגל שבו ממש לא מובטח להם כי ישרדו.
ואם מתבוננים במכלול יצירתו, הכשרון לצייר דמויות תלת מימדיות, להעתיק את לשונן הצבעונית אל הנייר, ליצור עלילות מפותלות, להצחיק ולהדמיע – כל זה לבדו לא יוצר גאון. דיקנס ניחן בפאסיון, בלהט אמונה שחלחל אל הדפים בכל כתיבתו: הוא היה ליברל אמיתי, במובן הקלאסי של המונח. הוא ביקש לתקן עולם, לא פחות. והוא לא הטיף, הוא סיפר: לעתים, כדי ליצור במאזין או בקורא רגישות חברתית חדשה, הסיפור יעיל בהרבה מהפגנה של יכולות רטוריות. לא שחסרו לדיקנס הנואם המוכשר יכולות אשר כאלה: הוא פשוט היה גאון במלאכת תרגומן לסיפורים.
ביצירותיו של דיקנס מבחינים בשלוש תקופות ברורות: בראשונה, הוא מייצר סדרות לעיתונים, אלה הופכות לרומנים חשובים – כמו "הפיקוויקים". בתקופה השניה, שנפתחת ב"דיוויד קופרפילד", הוא משתמש בתמטיקה המרכזית של היצירה הויקטוריאנית – סיפורה של הנפש במסע לגילוי עצמי - כמצע למימוש הפאסיון החברתי שלו, ובשלישית, שמאופיינת ביצירה קודרת ונטולת אופטימיות, הוא כותב כמה מן הרומנים הגדולים ביותר של כל הזמנים, כמו "תקוות גדולות".
מן התקופה השנייה בחרתי ב"דיוויד קופרפילד", דווקא מפני שהוא לא רומן "אופייני" לדיקנס המוקדם.
בסוף שנות הארבעים של המאה ה-19 החל דיקנס לכתוב אוטוביוגרפיה. עד מהרה זנח אותה. אולי לא היה מסוגל לבצע לשביעות רצונו את החשיפה ההגונה שיצירה כזאת דרשה ממנו, ואולי כבר מצא שכשוריו כמספר בדיוני נפגעים כאשר הוא נאלץ להיצמד לעובדות. במקום אוטוביוגרפיה, כתב את "דיוויד קופרפילד", הרומן הראשון שלו שמסופר בגוף ראשון – ומכיל כמה וכמה מן ההתנסויות של דיקנס עצמו, ובתור שכזה מכיל גם כמה מפתחות לעולמו הרגשי והרוחני.
אופטימיות להמונים
סיפור ה"נפילה" של דיוויד קופרפילד בילדותו די דומה למה שקרה לדיקנס בנעוריו המוקדמים. אלא שגדולתו של הספר נעוצה ביכולת של המחבר – שלא היתה מוכרת עד אז ברפובליקת המלים הספרותיות – ליצור דמות משכנעת ואוניברסלית של ילד ונער, מתוך שתי נקודות מבט סותרות לגמרי שמעובדות לכלל הרמוניה.
כדי שדיוויד הילד יהיה משכנע, המחבר צריך לאמץ זוית ראייה חלקית מאד על אודות עולם המבוגרים ונפתוליו. כדי שסיפור ההתבגרות של הדמות יהיה משכנע, המחבר צריך לעשות בדיוק ההיפך: לטוות אותה מתוך ראייה פאנורמית של מספר שכבר הבין עד כמה זוית הראייה של הילד אינה מספקת. אבל בין לבין, צריך לשמור על מתח מתמיד של תעתוע ואי ודאות, כדי שמחד לא תתקבל יצריה דו מימדית, ומאידך – שהקורא יוכל לחוש שהוא הופך לילד בראשית הקריאה יחד עם דיוויד ושיוכל גם להתבגר יחד איתו.
מה שעוזר לדיוויד וגם לקרואים לעבור את הנס הזה בשלום הוא סדרה של דמויות ספרותיות מדהימות בעומקן וברב-מימדיותן, מפגוטי ועד מר מיקובר הבלתי נשכח: שילוב של אינטרוספקציה בוגרת ושרטוט עז-מבע של ילד ונער הוא שמעניק להן את החיות המרהיבה שלהן, וכן, הן מאיימות לקפוץ מתוך הדפים ולטייל בחדר.
"דיוויד קופרפילד" שייך תקופה האופטימית של דיקנס. ב-1849, כשהחלק הרשון של הספר ראה אור, הוא עדיין האמין במוביליות חברתית עילית של יחידים כפתרון לחולייה של חברה מאובנת, מוכת ריבוד מעמדי כובל וכפייתי. מאוחר יותר עתיד היה להבין, שאופטימיות לבדה אינה מנוף לשינוי חברתי, וכי רוב הגיבורים שלו, כמו רוב בני האדם, נידונו להיות קורבנות של כוחות גדולים מכפי מידתם. "תקוות גדולות" הוא שיאה הספרותי של ההכרה הזאת, ועל כך – בשבוע הבא.
החל מאמצע המאה התשע עשרה, כשמחירי הספרים ירדו בצורה משמעותית ואמנות הקריאה החלה להפוך לנחלת הכלל, המון ספרים טובים מאד מתחרים על תשומת ליבו של הקורא מערבי – ועשרות, אם לא מאות מהם, גברו על שיני הזמן ועל מחזור החיים הפיזי של דפי הנייר. אשמח לראות כאן הצעות שלכם לספרים שהם רק טובים, שנכתבו במהלך המאה ה-19, וראויים בעיניכם לסיבוב נוסף של קריאה.
לפנייה לכתב/ת 
