פעם היה פה שמח
איך הפכה "תקוות גדולות", שנחשבה בזמנה למצחיקה במיוחד, לאחת מן היצירות הקודרות של דיקנס? אריאנה מלמד על חיוכה של האירוניה, שיודעת כי סדר חברתי ינצח כל תקווה גדולה. פעם צחקו מזה. היום פחות
"נבוב וחלש", כתבה ליידי אוליפנט, מבקרת נחשבת, כש"תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס ראה אור. זו היתה דעת מיעוט, אבל כשמביטים בדברי השבח של מבקרים רבים שאהבו את הספר מייד עם היוולדו, קשה להשתחרר מן הרושם, שהשנים שחלפו מאז הגיע פיפ הקטן למדפים שינו לבלי הכר לא רק את עולמנו הפיזי, כי אם גם את תפיסותינו האמנותיות.
"זוהי טרגי קומדיה", כתב דיקנס לחברים שלו עם צאתו של הספר לאור, והדגיש שהוא מאד מרוצה מן ההומור שבספר. גם המבקרים סברו, שדיקנס התעלה על עצמו בכושר להצחיק את קוראיו בעודו מספר להם סיפור רציני. מאה וששים שנה חלפו, וכיום אנחנו רואים את "תקוות גדולות" כאחת מן היצירות היותר קודרות של דיקנס – ואולי המרשימה מכולן.
מה קרה ב–160 השנים האחרונות? הרי העלילה לא נשתנתה. הטקסט לא עבר עריכה נמרצת. רק הקוראים בני המערב השתנו לבלי הכר.
קוראיו של דיקנס היו מוכנים לקבל בהסכמה את קיומם של גורלות אנושיים שקובעים את מסלול חייו של אדם עוד בטרם לידתו, ואולי אפילו טרם לידת הוריו. מי שחי באנגליה הויקטוריאנית, לא יכול היה להימלט לרגע אחד מן המתווה המעמדי שנקבע עבורו מראש, מבלי שתהיה לו יד ורגל בעיצוב מסלול חייו. הגורל שנקבע לפיפ הוא, לחיות כל ימיו כבן למעמד הפועלים ולמות באלמוניות מבורכת.
אבל המקרה – המשתנה הלא-תלוי הגדול של הספרות – מציב על דרכו של פיפ הילד אפשרות של שינוי. לגמרי במקרה הוא נתקל בעבריין נמלט כפות בשלשלאות. מתוך הכרח גמור, העבריין מבקש מפיפ לסייע לו במציאת מזון ובפצירה שתאפשר לו להשתחרר מן הכבלים. פיפ ניחן באיזו הגינות בסיסית של ילדים ואולי גם בפחד מפני השקיעה לחיי עבריינות, שתמיד ניצבו שם מעבר לפינה וקרצו-איימו על אנשים עניים בני מעמד הפועלים. פיפ משיג מזון ופצירה, והמקרה האחד הזה הופך לאלמנט משמעותי של גורלו –מבלי דעת, כמובן.
האירוניה העצומה של "תקוות גדולות" קובעת כי דרכו של פיפ לחיים אחרים, חיי ג'נטלמן מהוגן ששוב אינו עבד של המכונה החברתית הזקוקה לעוד ועוד פועלים שחורים, תותווה באמצעות הכרת התודה של פושע. פיפ אינו אמור לדעת מנין מגיעות ה"ציפיות הגדולות" שלו. למעשה, לו רצינו לתרגם את שמו של הספר במדוייק, בהתחשב במשמעות שנודעה אז למילה expectations, הייה עלינו לקרוא לו "הזדמנויות גדולות", ואלה אכן מבליחות לפתע בשמי חייו של הילד-נער, שכבר הזדמן לו להיות כמה וכמה פעמים קורבן של כוחות חברתיים עצומים ממנו.
סדר צריך שיהיה
אבל הנפש הויקטוריאנית, חדורת תחושת צדק נוקשה, לא היתה יכולה לקבל סיטואציה ספרותית שבה המוביליות החברתית העילית נקנית בחטא. פיפ אינו יכול להצליח בחייו של ג'נטלמן, להינשא לבחירת ליבו ולחיות באושר ובעושר יחסי כל ימיו, מפני שגם אם הוא קורבן (למשל, של מיס האווישם האיומה), אין פרושו של דבר כי הסופר יכול להצילו מן המסלול שהוכתב לו: את דבר קיומו של המסלול כלל לא צריך היה לפרט לקוראיו של דיקנס. הם ידעו היטב, לפני שקראו אות אחת בספר, כי מי שנולד כבנו של נפח עני אנוס להישאר נפח עני כל ימיו, וכך צריך להיות בסדר החברתי הנכון של הדברים.
מדוע אם כן סבר דיקנס כי הספר הוא גם "קומי"? לא רק בגלל שלל של דמויות משניות שנוהגיהן החברתיים אבסורדיים בעליל, אלא בעיקר מפני שבימיו, עצם קיומם של קשרים סמויים וסבוכים בין בני מעמדות שונים התפרש כעניין חריג ויוצא דופן די הצורך להעלות חיוך על שפתותיהם של קוראים: לרוב, זה לא חיוך של היתקלות בבדיחה מרנינה או בסיטואציה מאד מצחיקה. זהו חיוכה הדק של האירוניה, השמור למי שמבין כי הסדר החברתי ינצח כל צפיה גדולה, כל תקווה גדולה.
פיפ אינו "אדם מורד" הוא רק אנוס לעבור חניכות ארוכה-ארוכה עד שיבין כי הגורל, באנגליה הויקטוריאנית, חסין אפילו מפני התערבות מבורכת של המקרה. עם כל ההילה של הביקורת החברתית הנוקבת שדיקנס אכן הצטיין בה בספרים אחרים, "תקוות גדולות" מציג לפנינו דיקנס אחר: חדור פחות בלהט לוחמני, כזה שאינו מבקש עוד לשנות את העולם, כזה שיודע כי יש גבול ברור ליכולת של גיבוריו לחוות אושר. מעל ראשו של פיפ יש תקרת זכוכית, והיא מפוייחת: אפילו סופר גדול אינו יכול לנפץ אותה בעבורו, אלא רק לכתוב ספר גדול מתוך ידיעה מתמדת שהתקרה תישאר שם, וחייו של ילד עני כג'נטלמן מופתי הם רק אשליה לשנים אחדות.
אם בהיררכיות עסקינן, "תקוות גדולות" נחשב לרומן-המופת המוביל של התקופה הויקטוריאנית. נדמה לי שלו היה לו הפי-אנד, לא היינו קושרים לו כתרים כאלה.
לפנייה לכתב/ת 
