צריבת התודעה

בראשית שנות ה 80 הגה שר ביטחון ישראלי רעיון מבריק: להקים בשטחים מנהיגות חלופית לאש"ף ולראשי העיריות הפופולריים, שתמכו בו. כך הוקמו "אגודות הכפרים", בראשותו של מוסטפה דודין, שהמינהל האזרחי בשטחים העביר לידיהן סמכויות מצומצמות. אבל הרוב המכריע של האוכלוסייה ראה את דודין כקוויזלינג בזוי. ישראל לא עשתה מאמץ ממשי לסייע לו. וכעבור זמן קצר התמוטטו האגודות, והראש שלהן ברח לירדן כדי להציל את עורו. כעבור עשרים שנה, כשאותו שר ביטחון כבר כיהן כראש ממשלה, הוא חזר על התרגיל הכושל, בקנה מידה גדול עוד יותר. בסיוע אמריקני נמרץ, הצליח להביא להקמת ממשלה פלסטינית בראשותו של "סופר דודין" – אבו-מאזן.

אילו חשש ערפאת ברצינות מאבו-מאזן, הוא היה מונע בקלות את הקמת ממשלתו. אבל ערפאת, אלוף השרדנים באזור, ידע היטב שאין שום יסוד לדאגה. אבו-מאזן נחשב, בקרב הפלסטינים, למושחת ונהנתן, בניגוד לערפאת הצנוע עד כדי סגפנות: הוא מעולם לא לחם בקרב, לא סיכן את חייו ולא ישב בכלא ישראלי. ואגב, אם אבו-מאזן יפול, ידאג ערפאת למינויו של טיפוס דומה לו – אבו-עלא, שגם הוא לא לחם, וגם הוא עסק כל חייו בשליחויות דיפלומטיות.

לאבו-מאזן היה אולי סיכוי קלוש להצליח, אילו עזרה לו ישראל בכל כוחה. לשם כך היה עליה לשחרר הרבה אסירים ביטחוניים, לא גנבי רכב וסוחרי סמים, ולפעול לשינוי ממשי בתנאי החיים של הפלסטינים. אבל ישראל היתה אדישה לחלוטין לאבו-מאזן. המשחק שלה נוהל מלכתחילה מול הממשל האמריקני לבדו.

מיד עם הקמת ממשלתו של אבו-מאזן תבעה ישראל, בסיוע מדיני אמריקני, כי הרשות תפתח ב"פירוק תשתיות הטרור".

למעשה, אבו-מאזן ומוחמד דחלאן נדרשו לפתוח ב"סזון" נגד חמאס והג'יהאד האיסלאמי. בן גוריון וההנהגה הרשמית של היישוב העברי אכן פעלו בדרך זו בשנות ה-40 נגד "ארגוני הפורשים", הסגירו כמה עשרות מאנשיהם לידי הבריטים, אבל הכוח הצבאי העיקרי היה אז בידם, והחשוב מכל – הם נהנו מתמיכה של רוב עצום ביישוב. לאבו-מאזן אין תמיכה פופולרית. הוא אינו יכול לנפנף בהישגים משמעותיים שחילץ מישראל. סביר להניח שיקרטע עוד מספר חודשים, ואז יוחלף בבובה אחרת.

ההנהגה הישראלית, האזרחית והצבאית גם יחד, מרבה לדבר על "צריבת התודעה הפלסטינית". מוטב שתתחיל בצריבת התודעה שלה עצמה, ותכניס לראשה שמו"מ מנהלים לא עם מי שמוצא חן בעיניך, אלא עם מי שגם רוצה וגם יכול לנהל אותו. עד היום, ראש הממשלה הישראלי היחיד שקלט כלל זה ויישם אותו היה יצחק רבין המנוח. הוא תיעב את ערפאת ואת אש"ף, אבל מצא בפיכחון כי ערפאת גם רוצה וגם יכול לנהל מו"מ. כאשר ערפאת נדרש "לפרק את תשתיות הטרור", בראשית 1996, והחליט כי כדאי לו להיעתר לדרישה, הוא הוכיח שהוא מסוגל לכך. מאות נעצרו, והטרור ירד לרמה נמוכה מאוד, ל-4 שנים. לאבו-מאזן לא היה ולא יהיה צל של סיכוי לעשות זאת, כפי שישראל יודעת היטב. הדרישות ממנו הן למטרות תעמולה ותו לא.

בסופו של דבר תצטרך ישראל להפסיק לרמות את ארה"ב ואת עצמה. אחרי עוד כמה חיסולים, ועוד מבצע או שניים בנוסח "חומת מגן", שלא ישנו את המצב מעיקרו, ואחרי שאבו-עלא יבוא במקום אבו-מאזן, נצטרך לחזור למו"מ עם מי שגם רוצה וגם יכול. הלוואי ויהיה זה עדיין מנהיג חילוני כמו מוחמד דחלאן או מרואן ברגותי, ולא השייח' יאסין או ד"ר רנטיסי.