חצרות רימונים
שגיא קופר נזכר ביסורים שעבר בדרך לרימונים בשלים בחצר של זוארץ (תלוי על הגדר כשכל הילדים צוחקים, זה מספיק?) ויש גם שני מתכונים ופטנט
ידעתי רק דבר אחד. תכף גברת גורנשטיין, השכנה מקומה שניה, תצא למרפסת שלה, תראה אותי ככה וקול החצוצרה שלה מיד יצא ויקרע את השקט של הצהריים: "גברת קופר, הבן שלך שוב תלוי על הגדר של זוארץ?!"
מילא אמא שלי שממילא בשעות האלה היתה בעבודה, מילא זוארץ, אבל כל ילדי הבניין? תארו לכם את עצמכם בתוך הסיטואציה, ולא חלילה מהצד שלי, אלא מהמקום של צופה מן הצד. דמיינו שאתם שומעים את גורנשטיין צועקת. אתם יוצאים למרפסת של ילדותכם, ורואים את אחד מהחברים שלכם רוכב, או מנסה לרכב, בסגנון ביל קרטר במערב הפרוע, על הגדר של השכן ממול. אתם חוזרים הביתה להכין שעורים תוך שאתם מנידים בראשיכם בתוגה? אתם עומדים וצוחקים?
לאאא! אתם רצים כמו אחוזי אמוק בכל הקומות של הבניין, מביאים את כל החברים שלכם ועוברים דרך היציאה הסודית של הגג לגג כניסת הבנין הבאה כדי להעיר את תשומת ליבם גם של הילדים שהם לא חברים שלכם. כווולכם אז יורדים למטה, לפסטיבל הרודיאו השכונתי. ואז, מילא רודיאו, אבל לך תסביר מה אתה עושה עם היד שלך תקועה בישבן. מילא היד שלך בישבן, אבל איך אתה מסביר שאתה לא מסוגל לעבור את הגדר הנמוכה של זוארץ בדילוג אלגנטי?! אוי, הבושה.
וכל זה למה?
כי הגינה של זוארץ היתה מקשת האבטיחים האסורים שלי. אני בכלל חושב שלא היה לו אכפת מי מסתובב אצלו בחצר ולמה, אם גונבים פרי מאיזה עץ פומלה, או שודדים ממנו אשכולית. היחיד שאולי היה לו אכפת ממה שנעשה אצל זוארץ בחצר הייתי אני. אולי גורנשטיין.
לזוארץ היה עץ רימונים בחצר, ולא סתם עץ רימונים, אלא עץ רציני וגדול, עמוס בפרי, שלא נגעו בו בכלל כי זוארץ לא אהב רימונים. לקראת ראש השנה והחגים, הרימונים היו ממש מאדימים ומתמלאים וכשהיה הגשם הראשון יורד (שעתיים אחרי קישוט הסוכה), הם היו מתפקעים. בגלל שאף אחד לא טיפח אותו, הפרי היה לרוב נגוע בכל מיני צרעות וצרות אחרות, ומרבית הפירות היו כמעט לא ראויים למאכל. כמעט חצי מכל רימון היה נגוע, אבל החצי השני היה מצוין. אדום, מתוק ועסיסי. בדרך כלל, בהרמת רגל קלה הייתי עובר את הגדר ומחזיר איתי הרבה רימונים. אותו יום נשארתי תלוי על גדר התיל ביציאה מהחפירות, ממש לעיני האויב, ללא קסדה או שכפ"ץ. מטרה נייחת וקלה.
רימון זה באמת יופי של פרי. אפשר לא לאהוב פפאיה, או מנגו, אבל רימון? נכון, הוא מלכלך (לא אם יודעים לפתוח אותו כמו שצריך, הנחיות בהמשך) והוא מלא ברזל, ולחלק מהאנשים זה עושה בעיות עיכול, אבל זהו. בזה העניין מסתכם לדעתי. זה פרי נפלא, גם חיצונית וגם פנימית, שהכי כיף זה לקחת את הגרעינים שלו ככה סתם, ישירות מהקערה בכף, או לאכול ביד. השמועות אומרות שבמטבח הפרסי עושים שימוש רב ברימונים, עם אורז, או כחלק מתערובת למילוי. במטבח הטורקי הרימונים בודאי שמככבים, לא מעט בזכות הרכז, אבל גם כגרעינים שלמים.
ועכשיו: פטנט
כדי לקלף רימון בקלות וללא לכלוך, הכי טוב זה למלא לכדי שני שליש קערה גדולה במים ולחתוך את הרימון לרבעים בתוך המים. אחרי שחתכתם לרבעים, המשיכו לקלף - הכל מתחת למים - והפרידו את הגרעינים מהציפה. הגרעינים ישקעו לתחתית הקערה והקרום שעוטף אותם, קל ודק, יצוף למעלה. הידיים שלכם לא ישחירו או יצהיבו בגלל שכל הזמן ישטפו במים שבקערה, וגם נתז אקראי פה ושם לא יכתים את לובן חולצתכם.
סלט חצילים, אגוזי מלך ורימונים
חומרים:
2 חצילים גדולים ויפים, פרוסים
לרוטב:
2 כפות סוכר
1/2 כוס רוטב סויה
1/3 כוס חומץ
מעט מיץ לימון (כף בערך)
גרעינים מרימון גדול
עגבניה גדולה, קלופה וחתוכה לקוביות, ללא הגרעינים
חופן אגוזי מלך קלויים, חתוכים גס
4-5 טבעות דקות של פלפל ירוק או אדום חריף
2 שיני שום, קצוצות דק
בצל קטן, קצוץ דק
פטרוזיליה קצוצה, לקישוט
הכנה:
1. זורים מלח על החצילים, מעמידים ל-1/2 שעה, מיבשים ומטגנים אותן בשמן.
2. בקערית, ממיסים את הסוכר תוך שמערבבים את כל חומרי הרוטב לפי הסדר. טועמים את הרוטב כדי לראות אם הסוכר והחומץ "מאוזנים". לא לדאוג ליתר הטעמים - הכל מסתדר לאחר שמוסיפים את החצילים.
3. מסדרים את פרוסות החצילים בשכבות בקערת הגשה. בין שכבה לשכבה יוצקים מעט מהרוטב ומניחים במקרר ליום אחד. מקשטים למעלה בפטרוזיליה ומגישים.
סלט ירוק ברוטב רימונים
חומרים:
עלים חתוכים ושטופים של ראש חסה, או/ו צרוף אחר של עלים ירוקים: עלי סלק, רוקט וכן הלאה
לרוטב:
1/4 כוס מים
1/4 כפית מלח
1/4 כוס שמן זית
2 כפות תרכיז רימונים (להשיג בכל מעדניה טובה ובחנויות תבלינים)
3 כפיות דבש תמרים (סילאן)
1 שן שום מרוסקת היטב
הכנה:
מערבבים את כל חומרי הרוטב ויוצקים על העלים. הכמות נכונה כאשר כל העלים "מורטבים", אבל אין רוטב בתחתית הקערה. אפשר כמובן לקשט בגרעיני רימון טריים, או להוסיף טבעות בצל או צנוברים קלויים.
