הסכסוכים הגדולים של עולם העסקים
קללות עסיסיות, גידופים, השמצות וסכסוכים שנמשכים שנים על שנים. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מביצת העסקים המקומית. מי לא מדבר עם מי? מי כבר סלח ושכח? ואצל מי הדרך לפיוס עוד רחוקה? יום כיפור הוא הזדמנות לצאת לדרך חדשה וטובה יותר.
כמה זמן: מאז סוף 2001.
סיבת הסכסוך: בשנת 1991 ביצעו האחים ספרא השקעה ראשונה בישראל, ורכשו את השליטה בבנק
הבינלאומי. הם שלפו את פיוטרקובסקי, שסומן ככוכב עולה בבנק לאומי, ונתנו לו יד חופשית בבינלאומי.
בתחילת 2001, אחרי 10 שנות כהונה ותגמול נדיב במיוחד, הם מינו אותו ליו"ר הבנק ולאחראי על
הפעילות הבינלאומית של קבוצת ספרא.
מדי רבעון נהג פיוטרקובסקי לנסוע לחו"ל כדי להציג בפני ספרא את דוחות הבנק. בסיום 2001 התברר
שאיש העסקים גד זאבי לא עומד בתנאי ההלוואה שניתנה לו, והבנק נאלץ לבצע הפרשות כבדות לחובות
מסופקים. זה היה תחילת המשבר. ב-2002, עם פרסום הדוחות לרבעון הראשון, התברר שהבינלאומי עבר, לראשונה בתולדותיו, להפסד.
השיחה בין פיטורקובסקי לאחים ספרא בסיום הרבעון היתה קשה במיוחד. עבור משפחת ספרא, בנקאים
סולידים ושמרנים, העובדה שבנק שנמצא בבבעלותם מפסיד היתה בלתי נתפסת, ופגעה בתדמית אותה
טרחו לבנות במשך שנים ברחבי העולם. באוגוסט של אותה שנה הקרע בין האחים לפיוטרקובסקי הפך לגלוי - גו'זף ספרא הגיע לביקור בזק בישראל, ונפגש עם שר האוצר דאז, סילבן שלום. פיוטרקובסקי לא נכח בפגישה - וזה היה הרבה יותר מרמז עבה לכל הקהילה הבנקאית והעסקית שסר חנו.
האחים ספרא צימצמו את סמכויותיו של פיוטרקובסקי, למרות שהיה ברור כי לא יזרקו אותו. באפריל
השנה מכרו האחים את השליטה בבנק הבינלאומי לקבוצת בינו-ליברמן. קבוצת מנורה-פיוטרקובסקי התמודדה אף היא על העיסקה, אך מקורבים אומרים שהאחים היו מוכנים למכור במחיר נמוך יותר - ובלבד שלא למכור לפיוטרקובסקי.
יחסים קודמים: פיוטרקובסקי נחשב לבן מאומץ של האחים ספרא.
מצב נוכחי: היחסים בין האחים לפיוטרקובסקי קרירים מאוד. פיוטרקובסקי עצמו אמר לפני כמה חודשים כי היחסים בינו לבין האחים ספרא, שהיו מצוינים, הפכו לסבירים. באגרת הברכה ששלח פיוטרקובסקי לעובדי הבנק הבילאומי כשעזב את תפקידו ציין את אדמונד ספרא המנוח, היקר באדם, מגדולי הבנקאים של כל הזמנים ומקור השראה שאין שני לו. האחים ג'וזף ומואיז - עמם היה אדמונד מסוכסך - קיבלנו באגרת יחס צונן בהרבה.
תחזית: קשה מאוד עד בלתי אפשרי לאחות את הקרע.
חומרת הסכסוך: 9
טיב הקשר: שותפים. האחים עופר ומשפחת ורטהיים הם בעלי השליטה בבנק המזרחי.
כמה זמן: מ-1999.
סיבת הסכסוך: זה התחיל מוויכוחים לגבי כיוון ההתפתחות של הבנק, והתפתח לוויכוחים על כל דבר: האחים עופר, למשל, רצו להרחיב את הפעילות הקמעונאית, ורטהיים את העסקית. במוקד הוויכוח עמדה הסוגיה האם וכיצד להגביר את שיתוף הפעולה בין בנק טפחות (חברה-בת של המזרחי) ובין בנק המזרחי.
הוויכוח התנהל בשקט יחסי, עד למחצית 2001. הסכסוך עלה לטונים גבוהים כאשר על הפרק עמדה סוגיית החלפת היו"רים בטפחות והמזרחי עם סיום תקופת הרוטציה הראשונה. כאן השותפים התקשו להגיע להסכמה. במקביל החלה הידרדרות ביחסים בין אבי ורטהיים )אחיינו של מוזי ורטהיים( שכיהן כיו"ר המזרחי, לבין ויקטור מדינה, מנכ"ל המזרחי.
מוזי ורטהיים אמנם היה זה שהביא את מדינה לבנק, אבל במשך השנים קבוצת ורטהיים סברה כי הוא נוקט עמדה לטובת האחים עופר, ולכן סימנה אותו כמזוהה עם מי שהפכו משותפים לאויב. ורטהיים אף הוא ניסה להדיח את מדינה מתפקידו - אך ללא הצלחה. מדינה קיבל את הגיבוי המלא מהעופרים.
זירת הקרב העיקרית כיום היא דירקטוריון הבנק, עד כדי כך שהמפקח על הבנקים נאלץ להתערב בין הצדדים לא אחת. המפקח הקודם, יצחק טל, אמר שבכל הנוגע לבנק המזרחי הוא מרגיש כמו גננת.
התכתובת בין הצדדים נשלחת עם העתק לפיקוח על הבנקים. חברים בדירקטוריון מספרים כי כאשר מצביעים על נושא שחשוב לבעלי שליטה, הם חוששים מנעיצת עיניים.
בשנה שעברה גויס עו"ד רם כספי כדי לנסות להביא להסכמה בין הצדדים על מינוי יו"ר חדש - ושידך לבנק את יעקב פרי, שזוכה לתגמול נדיב במיוחד על האתגר שהסכים לקחת על עצמו. גם לבנק טפחות נמצא יו"ר חדש, אך הבעלים ממשיכים לריב כמו ילדים על צעצוע חדש.
יחסים קודמים: האחים עופר ומשפחת ורטהיים קנו את בנק המזרחי יחדיו בשנת 1995. בעבר היו יחסים בין המשפחות טובים מאוד.
מצב נוכחי: מתקשים להגיע להסכמה אפילו בנושא פעוט. אחת למספר חודשים יוצא איזה לכלוך" לתקשורת, כך שיש מי שמעוניין כנראה לשמר את הסכסוך.
תחזית: הפתרון הרצוי - מכירת חלקו של אחד השותפים בבנק לגורם חיצוני, או מכירת כל גרעין השליטה למשקיע חיצוני. הבעיה: אין כיום נכונות רבה לרכוש בנקים בישראל, ובוודאי לא במחיר שהם דורשים.
כמה זמן: במשך כל הקדנציה המשותפת שלהם.
סיבת הסכסוך: מערכת היחסים בין קליין לשלום היתה פגומה וקרועה. אנחנו בקשרים כמו זאב עם כבש, הגדיר אותה קליין. הנתק בינהם לא נחשב אישי, אלא תפיסתי: שר האוצר מצדד במדיניות כלכלית הנגיד
שולל, ולהפך. חזית המאבק ביניהם היתה רחבה: המחלוקת כבר לא היתה על הריבית או על רצועת הניוד
של השקל, ואפילו לא על מועצת הנגידים של בנק ישראל. המריבה היתה על העיקר: של מי תהיה המדיניות הכלכלית בישראל. מי יגבר על מי, מי ישכיב ראשון את יריבו על הקרשים. בשיאו הגיע סכסוך
לניתוק מוחלט של למעלה מ-60 יום, בהם פשוט התעלמו זה מזה.
המהלומות שהחליפו שלום וקליין היו מדהימות בעוצמתן ושיעור זעמן, והפתיעו אפילו את ותיקי הקרבות שכבר ידעו ושמעו הכל. המכות ביניהם נחתו ממש מתחת לחגורה. קליין האשים את שלום בכך שהוא מבקש לכופף את בנק ישראל משיקולים אמוציונלים, ושלום האשים את קליין בכך שהוא מזמין משבר פיננסי משיקולים של יוקרה אישית. קודם לכן אמרו השניים האחד על השני שהוא לא מבין שום דבר בכלכלה.
בתקופה מסוימת, כאשר אמר קליין כי אין קשר בין גובה הריבית לבין קצב הצמיחה הכלכלית, אמר שלום כי זו תאוריה חדשה, שלא מוכרת לאף כלכלן. מי שהמציא אותה ראוי, אולי, לפרס נובל לכלכלה - אם אכן התיאוריה נכונה. לדעתי, היא שגויה.
בסוף דרכם המשותפת הפכו היחסים ביניהם לאיומים. קליין אמר אז כי אין נתק ביני לבין שלום, כי הביטוי 'נתק' מרמז על משהו פעיל, על התרחקות מכוונת. שלום וראש הממשלה, אריאל שרון, 'איימו' על קליין כי אם יוריד את הריבית, יגלגלו את הצעת חוק יסוד בנק ישראל, השנואה עליו, ושקבלתה תחשב לקליין לעלבון צורב ולכשלון אישי.
יחסים קודמים: כששלום כיהן כח"כ השניים לא דיברו, לא נפגשו ואפילו לא הנידו שלום האחד לשני במשך חודשים רצופים - עד שנאלצו להיפגש במסגרת תפקידם.
מצב נוכחי: השניים נפגשים מדי שבוע בישיבת הממשלה, כשהפעם שלום מכהן כשר החוץ. הם מהנהנים
לשלום, אך לא נוטים לדבר מעבר לכך.
תחזית: לא מן הנמנע כי השניים יפגשו בעתיד בתפקידים מקבילים. רצוי להצטייד במגינים, אולי אפילו
אפוד קרמי.
חומרת הסכסוך: 9
טיב הקשר: בני גאון, בעלי גאון-אחזקות, יעקב גלברד מנכ"ל פלאפון. בעבר כיהנו זה לצד זה - גאון כיו"ר רבוע-כחול וגלברד כמנכ"ל הרשת.
כמה זמן נמשך הסכסוך: 2001-1999.
סיבת הסכסוך: בסוף שנות ה-90 נפגשו ברשת רבוע-כחול שני אנשים כוחניים ודעתניים מאוד: היו"ר בני גאון והמנכל יעקב גלברד. הסכסוך בין השניים החל לאחר שגאון, שעזב את כור, ביקש להגביר את מעורבותו בניהול הרשת, ולמעשה להפוך ליור פעיל. הוא אף העביר את משרדיו למשרדי רבוע-כחול לשם כך. גלברד, כמובן, לא אהב את הרעיון, ומקורבים אף אומרים כי איים בהתפטרות.
עילה נוספת לסכסוך בין השניים היתה חלוקת דיבידנד של הרשת בשנת 1999, לראשונה בתולדותיה. גלברד התנגד למהלך.
הסכסוך בין השניים החמיר, והשניים לא החליפו מלה במשך שבועות ארוכים. הם לא יכלו לסבול האחד את השני, אומרם מקורבים. אפילו במסיבת הפרידה של גלברד מרבוע-כחול, בסוף 1999, השניים לא לחצו ידיים. נוכחים במסיבה אמרו כי השניים, שישבו באותו שולחן, לא החליפו מלה במהלך כל הערב. שיאו של אותו ערב היה בנאום הפרידה של גלברד, במהלכו לא הודה לגאון כלל.
יחסים קודמים: מצוינים. גאון הוא זה שקיבל את גלברד לעבודה ברבוע-כחול בשנת 1983, ובשנת 1992 מינה אותו למנכ"ל.
מצב נוכחי: לאחר שנתים שבהן היו מסוכסכים, השניים השלימו ב-2001. על פי הערכות, את הסולחה ביניהם יזם הח"כ לשעבר רענן כהן. באותה שנה הקימו גאון וגלברד יחד את גאון-רשתות, וגאון אף מינה את גלברד ליו"ר המשביר מחסני אופנה שבשליטתו למשך תקופה קצרה. כאשר התברר שרבוע-כחול עומדת למכירה השניים אף ניסו לגבש קבוצה שתרכוש את הרשת, אך כשלו.
תחזית: יישאר חמים.
כמה זמן: מאז שנת 98'.
סיבת הסכסוך: כבר מהרגע הראשון לא היה זה סיפור אהבה. בשנת 97' רכשה קבוצת קלארידג', בראשותם של צ'ארלס ברונפמן ויונתן קולבר, את השליטה בקונצרן כור. גאון, שעמד בראש הקונצרן במשך 10 שנים, ראה עצמו כמנכ"ל הכי טוב ומוצלח בארץ, והוכה בתדהמה רבה כאשר 8 חודשים בלבד לאחר השלמת העיסקה אמרו לו קולבר ודני בירן שהם רוצים לנהל את הקונצרן. גאון לא הבין איך הם יכולים לוותר עליו: "זה היה יום קשה", אמר באחד הראיונות שהעניק מאז. "הלהיטות שלהם לקחת את הניהול היתה בעוכריהם".
לגאון הוצע לקבל את תפקיד נשיא הקונצרן, אך הוא דחה אותו בעלבון. גאוותו של גאון נפגעה.
הרקע לפרידה היה בעיקר בהבדלים המהותיים בין קולבר לגאון, בעיקר בנטיות העיסקיות. בעוד שגאון שם את הדגש על הרחבת פעילותו העיסקית של הקונצרן לאורך השנים, תוך שימת דגש על יצוא, קולבר רצה למקד את ההשקעות ולשים דגש על ההיי-טק. למרות שלאורך השנים התברר כי האסטרטגיה העיסקית של קולבר הסבה לקונצרן כור הפסדי עתק, גאון שמר על איפוק. את הכבוד האבוד הוא השיב לעצמו בעשייה חדשה ובעובדה שמיקם את משרדיו בבניין משרדים הסמוך למשרדי בכור. גם הקוביה של כור, הסמל המיתולוגי של הקונצרן, נמצאת בידו.
יחסים קודמים: קשרי עבודה סבירים.
מצב נוכחי: אין קשר.
תחזית: גאון לא פוסל המשך עבודה מול קולבר. הוא הקים חברת השקעות מצליחה, ולדבריו ישמח לעבוד עם כור בעתיד, אם יזדמן. כשנשאל היום גאון אם מנסיונו עם קולבר, מריבות בין אנשי עסקים מוצדקות, הוא עונה: בסופו של תהליך הפרקטיקה עולה על האמוציה. אין מריבות מתמשכות. זה כמו פוליטיקאים בכנסת. 3 שעות מתגוששים ואחר כך חוברים. אם יבוא מיזם יפה בין כור וביני, אני הראשון שישמח. ביזנס איז ביזנס.
הדמויות: ארווין אייזנברג הוא בנה של לאה אייזנברג, אלמנתו של המיליארדר שאול אייזנברג.
כמה זמן: משנת 1997.
סיבת הסכסוך: בחודש מארס 1997, בגיל 76, נפטר שאול אייזנברג משבץ לב בעת שהותו בסין.
אייזנברג האב הותיר אחריו ירושה אדירה - נכסים בשווי של 1.3 מיליארד דולר - אך ללא צוואה סדורה. הסכסוך בין הבן ארווין לבין האם לאה ובנותיה (אמילי פורמן, אסתר זוכוביצקי, ליז הרדי ואדית רוזנפלד) החל עוד בטרם הסתיימה השבעה. עותק הצוואה המקורי שהותיר אבי המשפחה נעלם, ונמצא רק צילום שלו. ארווין דרש לקבל 80% מהירושה על סמך צילום הצוואה, ואילו האם ובנותיה דרשו חלוקה שיוויונית.
פרק א' במלחמת הירושה הסתיים לאחר כמעט שנתיים, בשלהי 98', לאחר מאבק ממושך בבית המשפט, שלווה בהוצאות עתק, הטחת עלבונות הדדיים ופרסומים מביכים. הפשרה העניקה לכל אחת מבנות המשפחה ליז, אסתר ואדית, וליגאל דיאמנט (בעלה של הבת המנוחה אלפרדה) כ-5% מהירושה. את היתר (45%) אמורות היו האם לאה והבת אמלי פורמן לקבל, ואילו ארווין אמור היה לקבל 55%.
אלא שבינואר 99' נפתחה חזית מאבק חדשה: הבת ליז פנתה לבית המשפט בדרישה לחייב את אמה לשלם לה 3 מיליון דולר מתוך חלקה בעיזבון האב. זאת מכח הסכם שערכו השתיים בעיצומו של המאבק נגד ארווין. לפי אותו הסכם, האם הצהירה שלא תקפח את בתה בסוף ימיה. הבוררות נמשכה ארבע שנים. הבת, שחשה שתקופח, ביקשה בנוסף פיצוי של חמישית מהנכסים. הסכסוך עבר לבוררות אצל השופט בדימוס מאיר שמגר, והסתיים לא מזמן. שמגר קבע כי אין כל תוקף חוקי לדרישתה של ליז.
יחסים קודמים: משפחה שידעה סכסוכים רבים גם בעבר, כשהבולט בהם היה הסכסוך בין שאול אייזנברג לחתנו, יונתן זוכוביצקי, שניהל בשלב מסוים את עסקי אייזנברג בישראל. עד למותו של האב התנהלו היחסים במשפחה על מי מנוחות. יתרה מזו - האב ובנו בנו את אחוזותיהם זה מול זה בסביון (היום גרה האם לאה בבית האב).
מצב נוכחי: קרירות מתמשכת. ארווין חיסל את עסקיו בישראל והעתיק את מקום מגוריו ללונדון, וככל הידוע אינו בקשר עם אימו.
תחזית: כרגע לא נראה ירח דבש באופק, בגלל משקעי העבר.
כמה זמן: מינואר 2002.
סיבת הסכסוך: חכשורי ובובליל מכירים משנת 1986. הכיר ביניהם נסים יניב, קרוב משפחה של חכשורי ושותף בחברה, שמאוחר יותר תבע את שניהם. השניים הצליחו להרים אימפריה כמעט מכלום, ולשווק לישראלים את הטיים-שרינג (מלון לשבוע בשנה). מהר מאוד הפכה ישראל למובילה בעולם בשוק זה.
הסכסוך בין השניים החל בינואר 2002 אך נחשף רק בינואר השנה. לחכשורי טענות כרימון, לא רק נגד בובליל השותף, אלא גם נגד חגורה עבה של יועצים, נאמנים, בעלי מקצוע ומקורבים. הטענה המרכזית של חכשורי היא שכ-200 מיליון דולר לא שולמו לו. לטענתו, בנק לאומי שוויץ חבר נגדו יחד עם בובליל, ועשה תרגיל חשבונאי כדי להעלים את הכסף המגיע לו.
תחילה ניסו השניים ללכת לבוררות אצל שותף שלישי, איש העסקים פרדי רובינסון, אך זה כשל. בתחילת אפריל 2003 נפגשו השניים אצל רבו של חכשורי, המקובל פינטו מאשדוד, וחתמו על הסכם פשרה שבו נשמרה השליטה של בובליל על קלאב-הוטל, תמורת פיצוי כספי.
יום אחד בלבד לאחר החתימה על ההסכם, חכשורי התחרט, וחודש וחצי אחר כך הגיש תביעה נגד בובליל והחברה המשותפת, בה ביקש לבטל את ההסכם. בובליל, מצדו, תבע מיד לאחר מכן את חכשורי, בדרישה שזה יכבד את ההסכם שנערך אצל הרב.
יחסים קודמים: בעבר היו היחסים בין השניים מצוינים, כולל קשרי משפחות ובילויים משותפים.
מצב נוכחי: הצדדים לא מדברים ביניהם, חוץ מאשר דרך בתי משפט ועורכי דין.
תחזית: צפויה היפרדות מוחלטת בין הצדדים לאחר שבית משפט יפסוק לטובת אחד מהם.
חומרת הסכסוך: 9
כמה זמן נמשך הסכסוך: מ-1991.
סיבת הסכסוך: על כוס תה טוב אפשר לישר את כל ההדורים, אמרה ב-1990 רותי גורנשטיין, אז מנכ"ל
משותף בחברת ויסוצקי, יחד עם שלום זיידלר. אז עדיין נחשבה חברת התה לכזו שהצליחה לעבור לדור
השלישי במשפחה כמעט בלי חריקות. אבל רק כמעט, כי אפילו זיידלר הודה שיש בינו לבין גורנשטיין
ויכוחים סוערים. אבל זה לא גולש לחיי המשפחה, הרגיע. אנחנו יכולים לנהל ויכוח סוער ביום חמישי
במפעל, ולמחרת, בבית שלה, הכל כרגיל. אח ואחות.
פחות משנתיים אחר כך, באמצע 1992, הגיעו האח והאחות לבית המשפט. על הפרק: סכסוך קשה ומר,
שמקורו ככל הנראה ברצונה של גורנשטיין להכניס את בעלה, אלי, לחברה. זיידלר התנגד, המריבות
החמירו, והחברה התקשתה לתפקד. כל החלטה של מנכ"ל משותף אחד טורפדה על ידי המנכל המשותף
השני. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבפגישות העסקים שערכו מדי שבוע לא היו פונים אחד לשני ישירות,
אלא רק באמצעות אדם שלישי. הוא היה קורא לה רותי, והיא כינתה אותו רק מר זיידלר.
אפילו בית המשפט התקשה להכריע בסכסוך המשפטי, שהפך למלחמת שליטה - מי יקנה את חלקו של מי.
בסופו של דבר היה זה זיידלר שניצח, וב-1993 רכש את חלקה של אחותו תמורת 16.5 מיליון דולר. "הסכום נשמע אולי גבוה למי שהכסף משוש חייו, אני קיבלתי אותו בתמורה לנכסים שהיו לי, עסק שהשקעתי בו 30 שנה מחיי, כולל קרבות והתמודדות עם מר זיידלר", אמרה גורנשטיין למקורבים לאחר הרכישה. "שואלים אותי בלי סוף: לא יכולתם להציל את המשפחה? ואני משיב: לא", אמר אז זיידלר.
יחסים קודמים: טרם מאבק השליטה נחשבו היחסים בין זיידלר וגורנשטיין הרמוניים מאוד. גורנשטיין היתה אחראית על הפרסום ושיווק, וזיידלר על הרכש והייצור. זיידלר היה קרוב במיוחד לילדיה של גורנשטיין (ליאורה, 32, רונית, 28, ושמעון, 25). "הילדים של רותי היו כמעט כמו הילדים שלי. עכשיו זה איננו", אמר אחרי פרוץ הסכסוך.
מצב נוכחי: נתק מוחלט שורר בין גורנשטיין וילדיה לבין זיידלר. "השימוש הציני שעושה שלום זיידלר, אחי, בילדיי מאז פרוץ הסכסוך בינינו, על מנת לקדם את תדמיתו בציבור, מעורר בבעלי, בילדינו ובי תחושה של שאט נפש", מסרה רותי לאחר המכירה.
תחזית: שלום בית? לא בעתיד הקרוב.
חומרת הסכסוך: 9.
שני ילדים: חגית ואמיר), רינה ובלהה. בר ופודהורצר הם גיסים - בר (הבלגי במוצאו) נשוי לרינה, ואילו פודהורצר נשוי לבלהה.
כמה זמן: הסכסוך בקרב יורשי בורנשטיין החל למעשה עם מותו בשנת 1993, כאשר התברר שלא קבע
בצוואתו מי יעמוד בראש החברה שהותיר אחריו.
סיבת הסכסוך: אצלי זה לא יקרה. במשפחתי לא יריבו על רכוש אחרי מותי, אמר בורנשטיין בהזדמנויות
שונות - וטעה. זמן קצר לאחר מותו התברר כי בר חתם על הסכם שליטה עם גיסתו לאה וילדיה, חגית
ואמיר, במסגרתו מונה ליו"ר החברה. בתגובה החל פודהורצר לרכוש בחשאי מניות טמפו בבורסה, עד שהגיע לאחזקה של 44.5% מהחברה - שאמורה היתה להחזיר את השליטה לידיו. בקרב צמוד הצליח בר לרכוש 5% מהחברה בבורסה, וכך לשמור על רוב של 51% בחברה.
בפברואר 1998 הצליח בר לשכנע את מועצת המנהלים של טמפו להדיח את פודהורצר מהדירקטוריון, והוא נותר חסר השפעה בחברה. במהלך השנה שקל פודהורצר למכור את מניותיו בטמפו לקרדן, אך העיסקה לא יצאה אל הפועל. גם מהנסיון למכור את חלקו בחברה להיינקן הוא נסוג לבסוף, והשמועות אמרו כי האמוציות לא נתנו לפודהורצר להיפרד מטמפו ולהותיר אותה לגיסו.
ב-1999 נקם פודהורצר בבר והוציא את הפצת המים המינרליים נביעות (שבבעלותו) מידי טמפו, לאחר שזו ביקשה להעלות את עמלת ההפצה. פודהורצר העביר את ההפצה לידי קוקה קולה ישראל, וטמפו נותרה ללא מים מינרליים במגוון המשקאות שהיא מפיצה.
פודהורצר ממשיך להציק לבר בכל הזדמנות שעולה בידו: לאחרונה, בתור בעל מניות מיעוט בחברה,
הצליח למנוע אישור למתן שכר ללאה ורינה, המכהנות כדירקטוריות בחברה. רם כספי, העו"ד של
פודהורצר, מחזיק על מדף מאחורי כסאו במשרד בקבוק של טמפו. לדבריו, זו תזכרות למשימה שעדיין לא הצליח להשלים - מציאת פתרון לסכסוך.
יחסים קודמים: למרות מריבות חוזרות ונשנות עם חתניו, שעזבו את טמפו ושבו אליה לסרוגין, משפחת
בורנשטיין נחשבה למשפחה מלוכדת טרם מותו של האב. כל בני המשפחה נהגו לנסוע יחדיו לחופשות סקי משותפות בשוויץ, ולמלון קינג-דיוויד בירושלים בפסח ובשבועות.
יחסים נוכחיים: אין.
תחזית: ככל הנראה, בעתיד ימכור פודהורצר את חלקו בטמפו.
חומרת הסכסוך : 9
טיב הקשר: לאימגרד זוגלובק היו ארבעה ילדים: עמי, יוחנן, יעל ורחל, שנפטרה. רחל היתה נשואה לראובן משכית, כיום מנכ"ל זוגלובק.
כמה זמן: מ-1999.
סיבת הסכסוך: הסכסוך המתוקשר של בני משפחת זוגלובק היה יכול להביס בקלות כל טלנובלה הזויה מרחבי היבשת הלטינית. לצופים בבית זה היה נראה כך: בעיר קטנה בשם נהריה, מתגוררת משפחת יצרני צו'ריסוס - האם הקשישה אימגרד, מייסדת החברה, וארבעת ילדיה - שתי בנות ושני בנים. למשפחה נכנס חתן חדש ומוכשר, ראובן משכית, שלוקח פיקוד על המפעל ומביא לשגשוגו.
לימים, האחים האחרים מתחילים לקנא, והסכסוכים פורצים, עדיין מתחת לפני השטח. בינתיים חתן נוסף מצטרף למשפחה: האחות הקטנה יעל מורדת, ומתחתנת עם ספר נשים מטבריה. הבת, שנחשבת גם כך לכבשה השחורה במשפחה, בורחת עם אהובה לקנדה, שם פותח החתן מספרה.
בשנת 1999 מתה האם הקשישה. כשמתברר לה, על ערש דווי, כי בעקבות הסכסוכים הפנימיים דורש משכית לפרק את החברה, בתמיכתה של יעל )שהתגרשה בינתיים(, היא מחליטה לשנות את צוואתה, ולהוריש את חלקה רק לשני בניה - עמי ויוחנן. הסכסוך המשפחתי מגיע לשיאו כאשר כל צד רוצה לרכוש את חלקו של האחר.
בשנת 2000 מתגלה כי יוחנן מקיים במפעל הבשר, בין הקרביים לכרעיים, פעילות של כת בשם סינטולוגיה ומחייב את העובדים ליטול חלק בפעילות הרוחנית. הצרות באות בצרורות: בסוף אותה שנה נחשף כי במפעל זויפו תאריכי התפוגה של הבשר, וצ'וריסוס ישנים שווקו כטריים. המהומה רבה, הצרכנים זועמים, והחתן המנכ"ל, משכית, דורש שוב לרכוש את חלקם של האחים הסוררים. בינתיים שבה האחות הסוררת מהגלות, והיא חוברת למשכית כנגד אחיה.
אחרי פרשת תפוגת הבשר נראה היה שנמצא פתרון לסכסוך. ב-2001 הושג סיכום כי יוחנן יפרוש מהתשלובת וימכור את חלקו לאחרים תמורת 28 מיליון דולר. אלא שהמשא ומתן הפך להתכתשות, ויוחנן ובתו שבו לעבודתם במפעל בשלומי. בשלב הבא נעשו נסיונות כושלים להעמיד את החברה למכירה - אך לא נמצא קונה במחיר הדרוש.
מצב נוכחי: לאחרונה דובר על תהליך התמחרות נוסף, שאמור להתרחש בדצמבר הקרוב. אך כמו שאמר משכית לאחרונה, לא תמיד הלב עושה מה שההגיון דורש.
חומרת הסכסוך: 9
תחזית: האמוציות בין בני המשפחה עלולות לפרנס את עורכי הדין עוד זמן ממושך, או לחלופין את תסריטאיי הטלנובלות.
לפנייה לכתב/ת 
