קיבוץ מצובה קרס

לפני כחודש התמוטט סופית מפעל "אריגי מצובה", התמוטטות שהובילה לקריסתו של קיבוץ מצובה כולו. במהלך החודש האחרון, כינס הנאמן מטעם בית המשפט אסיפת חברים דחופה, והודיע לכל השכירים בקיבוץ שהם מפוטרים. לחברי המשק הוא הודיע שענפי השירותים – מכבסה ,מחסן בגדים, מסגרייה, מוסך, מועדון, הנהלת חשבונות וחשמלייה – נסגרים. חברי המשק המועסקים בענפי השדה נדרשו להמשיך לעבוד.

הבשורה המרה הזו נחתה על החברים בתום חודשיים של חרדה מתמשכת. מכיוון שהקיבוץ עבר הפרטה לפני כשלוש שנים, שכוללת קבלת משכורת, מי שיש לו כסף, יחזיק מעמד ומי שאין לו – נמצא בבעיה קשה, שכן כבר חודשיים לא חולקו משכורות. מקימי הקיבוץ מצאו עצמם במציאות מבעיתה. בגיל השיבה, בו הם אמורים להינות מפרי עמלם, הם חרדים שימצאו עצמם ללא אוכל וללא קורת גג.

אליהו קורן, 86, ניצול שואה וממייסדי הקיבוץ, שימש במשך שנים טכנאי ראשי בחשמלייה, בענף המים ובמסגרייה. "אני חי היום מביטוח לאומי ואנחנו מקווים שנקבל קצת כסף, כפי שהבטיחו לנו", הוא אומר בכאב. "בחודשיים האחרונים לא קיבלנו פרוטה. למזלי שמתי קצת בצד, אז היה לי מספיק לקנות אוכל. אבל זה לא מדאיג אותי, כי אני מסוגל לחיות גם מפרוסת לחם ביום

"אני מפחד שיוציאו את אשתי מבית האבות במצובה. היא במצב סיעודי. החזקנו אותה שנתיים בבית, אבל זה כבר היה בלתי אפשרי. בדיוק לפני כמה דקות המנהלת של המקום צלצלה אלי ובישרה שהיא תישאר שם".

ההתמודדות בטח קשה עם כל המצב.

"נורא. אני לא טיפוס רגשי בדרך כלל, אבל המצב הנפשי שהייתי בו בימים האלה היה נורא. קשה לשאת דבר כזה. כל מה שבינינו כאן במשך 60 שנה הלך ונהרס. כשהקמנו את מצובה חיינו כאן ללא מים וחשמל, ותקציב האוכל שלנו היה 29 מיל. ב-48 היינו כאן שלושה חודשים במצור. הכנו מעמילן שבמכבסה דייסה ואכלנו פטריות שגידלנו, אבל היינו צעירים ואופטימים. עכשיו קשה לישון. נרדמים ומתעוררים שוב עם המחשבה מה יהיה. הכל נפל עלינו כמו קטיושה על הראש".

שלמה דורון, 86, ממייסדי הקיבוץ, טוען שהכותבת היתה על הקיר כבר שנים. "היתה לנו כאן חולשה כלכלית איומה מההתחלה. התרכזנו באריגה, שהיא בכל העולם סמל של תעשייה ענייה. לדעתי, זו היתה טעות גורלית וזה מה שהביא בסופו של דבר להתמוטטות הכלכלית. מעולם לא נעשה כאן חיפוש של מפעל כלכלי ברמה גבוהה. גם לא ידענו להחזיק את הבנים שלנו בקיבוץ, והם יכלו להרים את העניינים כאן.

"הגענו למצב שאנחנו כבר מזמן לא קיבוץ. בשלוש השנים האחרונות, מאז ההפרטה, אנחנו קהילה ששומרת על עזרה הדדית ושיתוף. עכשיו הכל התמוטט. איש לא יודע מה יילד יום".

הדסה דגון, 84, גם היא ממייסדי הקיבוץ. דגון היא ניצולת שואה ומאז שבעלה, יעקב, נפטר, לפני שבע שנים, היא חיה לבד. בראשית ימיו של הקיבוץ, עבדה בלול ובהמשך בהודיה. "יש לי ימים שאני מאד מתוחה. אי הוודאות קשה מאד", היא מספרת. "לילה אחד חלמתי שזורקים לי אבנים על התריסים. פתאום אני שומעת את הקול של יעקב, שאומר, 'גירשתי אותם'. התעוררתי. עד הבוקר לא יכולתי להירדם".

ממה את חיה היום?

"יש לי רנטה, אבל אם ייקחו לי את זה, לא יהיה לי ממה לחיות. אם ייקחו לי את הכל בכוח, אני לא יודעת איך אסתדר".

מה הכי מפחיד אותך בימים אלו?

"שיגרשו אותי מהבית. הבטיחו לנו פעם שהבתים יהיו שלנו, אבל כמו שזה נראה היום זה כבר לא יקרה. היום רק הולכים למכור ולמכור פה. אולי פתאום יגידו לי שאני צריכה לשלם שכר דירה ואין לי כסף לשלם. מה יהיה אז? הכי מדאיג זה להיות בלי גג על הראש. מה מדאיג אותי שיום אחד יגידו שלא שילמנו מים וחשמל, וינתקו אותנו".

החלום ושברו

קיבוץ מצובה נוסד ב-1940 וכיום חיים בו כ-600 איש, מתוכם כ-200 חברים. כשליש מהחברים כבר עברו את גיל 70. הקיבוץ הופרט לפני שלוש שניטם. מאז שנת 99' מקבלים החברים משכורות, מה שנקרא "שכר דיפרנציאלי", וחדר האוכל והמטבח נסגרו. את האוכל קונים החברים במרכול, או מהקייטרינג.

חובו של הקיבוץ עומד כיום על כ-45 מיליון שקל, כאשר מחצית מהחוב הוא של מפעל "אריגי מצובה". תחילתו של תהליך הקריסה לפני כחודשיים, בעיקול שהטיל מפעל הטכסטיל "אסיב", שבבעלות קיבוץ אפק, על כל החשבונות של הקיבוץ ועל אמצעי הייצור שלו, והגיש תביעה נגד אריגי מצובה בסך 1.6 מיליון שקל. מאז רק הלכה והתארכה רשימת הנושים.

אמנון צורף, שמונה ללוות את מצובה מטעם התנועה הקיבוצית, מספר: "בעקבות עיקולים שהוטלו על הקיבוץ, הוא פנה לפני מספר שבועות לבית המשפט בבקשה לאפשר לו צו הקפאת הליכים, המשמש הגנה מפני נושים. בית המשפט אישר את הצו, ומינה נאמן מטעמו שיבצע את הצב הלכה למעשה. פרק זמן מוגדר, הנאמן צריך להגיש תוכנית הבראה. זה לא המקרה הראשון בתנועה הקיבוצית".

מה מצפה לחברים?

"התקופה הראשונה היא כמובן הכי קשה, כי יש הרבה מאד אי וודאות, הרבה מאד חרדות. חברים רבים יצאו ממעגל העבודה. ננקטו על ידי הנאמן צעדים מאד דרסטיים, אך הכל נעשה כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הוצאות הקיבוץ. עכשיו הנאמן צריך להכין את התוכנית ולהגיש אותה לבית המשפט ולנושים, לאישור של הצדדים. אחר כך ייכנס הקיבוץ לתהליך שבו יצטרך לעמוד בהסדר שקבע בית המשפט".

דני שגיא (56), בן לוותיקי הקיבוץ, אשר עבד במוסך, סיפר השבוע: "מעבר לתסכול ולחרדה, אי הוודאות גומרת אותנו לגמרי. לא יודעים מה יקרה מחר. איפה כל חברי הכנסת, ששבוע לפני הבחירות באו להתחנף? היום, את אף אחד אנחנו לא מעניינים".

מייק גולד (56), גם הוא עובד במוסך, הגיע למצובה בגיל 22 מדרום אפריקה: "המטרה של הנאמן זה לדאוג לנושים, שנושפים בעורפו של הקיבוץ. בנק הפועלים הוא הנושה העיקרי. בגלל שלא הפכנו את המפעל "אריגי מצובה" למפעל בעירבון מוגבל, אנחנו אחראים ישירים לחוב, גם אם לא עבדנו שם".

למה "אריגי מצובה" לא היה בע"מ?

"ניהול לא תקין. אי אפשר להאשים אף אחד. אנחנו לא בית משפט. עכשיו, כל החוב שלו נפל על החברים".

עם איזו הרגשה אתם קמים בבוקר?

"איך אמורים להרגיש אנשים שעבדו 50-60 שנה, וקיוו לשיבה טובה, הדור שהקים את הקיבוץ, אבא שלי למשל, והיום הם כמו סמרטוטים, אין להם כלום. אין להם פנסיה, כי השתמשו בכספים האלה בתקופות קודמות כשהמצב של הקיבוץ התחיל להידרדר. אנשים האלה חיים אולי מ-1,500 שקל בחודש, ואלו האנשים שעבדו פה עם מעדרים כשהקימו את הקיבוץ.

"דור המייסדים, שהיום הם בני 80 פלוס, צורכים הרבה תרופות. מדובר באנשים מבוגרים חולים. היום, אין להם כסף לקנות את התרופות האלה, שהם צריכים בשביל לחיות".

למרות שהנאמן הורה לסגור את ענפי המשק, השניים מפעילים את המוסך, בהתנדבות. שגיא: "זה הבית שלי, ואני עדיין מרגיש שאני צריך לתת לאנשים פה שירות. אם טרקטור נתקע עכשיו, לא יהיה קטיף בננות וזה עוד כסף שלא יהיה".

אז עכשיו אתם בעצם מובטלים ונאלצים לחפש עבודה אחרת.

גולד: "כן. אנחנו, בני 56 פלוס, צריכים לחפש עבודה".

קולגות מהאזור נחלצו לעזרת חברי הקיבוץ: המועצה האזורית מטה אשר לקחה על עצמה להפעיל את הגיל הרך, משקי המפרץ מפעילים את החקלאות בקיבוץ, וקיבוץ כברי השכן נרתם לסייע בתחומים שונים. למשל, קייטרינג של כברי דואג למשלוח מנות מזון לקשישים ולבתי התינוקות. מזכיר קיבוץ כברי, ירון חמל: "שמענו על המשבר במצובה, שהם שכנים קרובים שלנו. נגע לליבנו מה שקורה שם. ערכנו פגישות של הצוות החברתי והצוות הכלכלי של שני הקיבוצים, והעלנו רעיונות שונים. בימים אלו קלטנו לעבודה אצלנו, במפעל ריאון, שלושה חברים שפוטרו, וחברים שלנו נשלחו לסייע בענפי החקלאות".