מוטב עכשיו
הפלסטינים שחתמו על הסכם ז'נווה נמנים עם קצרי הרוח, המשתוקקים לרווחה כבר עתה, עוד בטרם יכריעו אותנו בכוח משקלם הדמוגרפי
הנרי קיסינג'ר הרבה להשתמש בתכסיס הקרוי במילון המדינאות "ערפל קונסטרוקטיבי". הפשר: כאשר יריבים שוחרי הסכם נתקלים במחסום בלתי עביר, מוטב להם לעוקפו בחסותם של ערפילי מילים, בתקווה שיום יבוא והמציאות תכרסם את העקרונות. כך עשו אדריכלי ז'נווה לפחות בסעיף אחד, זה הדן בשאלת גורלם של הפליטים הפלסטינים.
הם חיברו נוסח שכל אחד מהצדדים יכול לפרש את הסעיף הזה באופנים שונים. הישראלים טוענים כי הפלסטינים התנערו מתביעתם להגשים את "זכות השיבה", ואילו הפלסטינים טוענים כי כלל לא נסוגו ממנה. אלה אומרים שהפלסטינים נאלצים לומר זאת כדי לרצות את הציבור שלהם, ואלה משיבים כי ממש כך נוהגים החותמים הישראלים. מי צודק? התשובה מעוטת חשיבות. מה שחשוב הוא כיצד מבין היריב את ההסכם החתום, וכיצד ינהג כאשר יגיע הרגע שבו יעמוד מול אתגר הגשמתו.
על שאלת התנהגותם ההזויה של הפלסטינים נסובה מחלוקת בציבור הישראלי. אדריכליו הישראלים של ההסכם אומרים כי חתימתם של כמה פלסטינים נכבדים מוכיחה שטועים הסבורים שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. סקרי דעת הקהל מלמדים שמיעוט בקרב הישראלים רוחש אמון לטענה זאת. מה שמונע מן המיעוט להפוך לרוב ניכר, אינו ה"מה" אלא ה"מי": למרות ההכרה הנרחבת בכך שההסכם סביר, ישראלים רבים אינם מאמינים בנכונותם של הפלסטינים לקיימו. לחשד הזה יש בסיס מוצק.
החותמים הפלסטינים הם סיעה מוגדרת וכנראה לא סיעה דומיננטית בחברה הפלסטינית, ההנהגה הפלסטינית הרשמית אינה תומכת בהסכם, כוחם של הארגונים האיסלאמיים עולה בתלילות, הפלסטינים בגולה קנאים לזכות השיבה, וההנחה כי היישות הפלסטינית תתייצב בעתיד הנראה לעין, תלויה על בלימה.
למרות זאת, ההסכם הוא הזדמנות, אבל לא מפני שיעניק לנו שלום, אלא מפני שהוא עשוי לבצר את המדינה היהודית ולשפר את סיכוייה במאבקה מול העולם הערבי. במשך שנים רבות השלינו את עצמנו כי אפשר להמיר את הטריטוריות הכבושות בהסכמה פלסטינית לקיומה של מדינה יהודית, ולא הבאנו בחשבון שסחורת החליפין שאנחנו מציעים היא סחורה נגועה. הבעלות עליה מזיקה לנו יותר מכפי שמניעתה מיריבינו מזיקה להם.
בהדרגה חדרה ההכרה בכך למוחותיהם של רבים מאיתנו, אבל קיווינו שהפלסטינים לא יבחינו בתרמית. איחרנו את המועד: הם כבר יודעים. המחקר הדמוגרפי שפרסמה אוניברסיטת אל-אקצה קובע שתוך שנתיים יעלה מספר הפלסטינים החיים בין הים לירדן על מספר היהודים החיים במרחב הזה. תוצאות המחקר תומכות בתחזיותיהם של דמוגרפים ישראלים, הקובעים כי תוך שני דורות יהיו היהודים כשליש מן התושבים. רוב יהודי מוצק בישראל יתקיים רק אם נמהר וניסוג מירושלים המזרחית ומכל אתר שיש בו אוכלוסייה פלסטינית ניכרת.
הפלסטינים שחתמו על ההסכם נמנים עם קצרי הרוח, המשתוקקים לרווחה כבר עתה, עוד בטרם יכריעו אותנו בכוח משקלם הדמוגרפי. לעומת זאת, פלסטינים המוכנים לשאת בעינויי הכיבוש למשך דור או שניים, מסרבים לעסקה. למה הם לשלם תמורת נכסים שלפי הכרתם ייפלו לידיהם בין כה וכה?
לכן, אם יוגשם הסכם ז'נווה, או הסכם דומה לו, יעשו היהודים מהלך היסטורי שהוא הפחות גרוע עבורם מכל המהלכים האפשריים. המהלך החלופי, השני בטיבו, הוא נסיגה עמוקה ללא הסכם. יתרון המהלך הראשון על השני הוא בכך שמוטב לנו לגבות מהיריב הסכמה שתזכה לאישור בינלאומי ולתמיכה חומרית וצבאית.
סוריה
לא יתרקם מו"מ רציני עם סוריה. ההשערה הזאת מתבססת על הניסיון ההיסטורי: מעולם לא ויתרנו למי שאין בכוחו להכות בנו מכה אנושה. סוריה אינה יכולה ולכן לא תזכה בגולן, אפילו אם כל אזרחיה יתייהדו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
