אימת השלטון
בבית הדין לעבודה מיהרו להפנים את איומי השלטון לחסלו, והוא החל לשמש מנגנון לפירוק העובדים מנשקם היחיד – השביתה הכללית.
התוהו ובוהו במערכת יחסי העבודה ממאן להסתיים. בכל מקרה, פעם נוספת הוכח שהאלימות משתלמת. האיומים לחסל את בית הדין לעבודה, שנודע בפסיקותיו ההגונות והמאוזנות, עשו את שלהן. נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר, מיהר לקלוט ולהטמיע את המסרים והאיומים ששלח לעברו שר המשפטים באשר לעתיד המוסד שבראשו הוא עומד, ואלה גרמו לו להתחיל לרעוד. ייתכן ש"הרפורמה", שעיקרה ביטול בית הדין לעבודה – מהלך שכל לידתו באי-שביעות רצון מפסיקותיו – כבר מיותר מבחינת הוגיו. המערכת אולפה מהר מהצפוי וללא כל שינוי מבני.
קשה להסביר אחרת את טיבן של החלטות בית הדין לעבודה בחודש האחרון, שפעם אחר פעם מונע מהעובדים לשבות באורח מלא, לשקם את כושר הרתעתם ולאפשר להם להיוותר גורם בעל משמעות במשחק הכוחות במשק.
כל "חטאו" של בית הדין לעבודה לשיטתה של הממשלה ובעלי בריתה התעשיינים, נעוץ בהנחת העבודה של בית הדין, שגם לעובדים יש עדיין איזו שהיא מלה במשק. העובדה שארגוני העובדים מצאו אוזן קשבת וזכו ליחס ענייני והוגן בבית הדין לעבודה, הפכה לו כאמור לרועץ. הוא סומן כיעד לחיסול במסגרת המתקפה הכוללת על העבודה המאורגנת והביטחון התעסוקתי.
מזה חודשיים נוקטים עובדי המדינה עיצומים. הם עבדו לפי הספר ואף החמירו עם עצמם קצת: היתה הכרזה מוקדמת וממושכת על סכסוך עבודה טרם שהחלו להינקט העיצומים, היתה הידברות אינסופית עם האוצר שהתחוורה כעקרה וכושלת, ולפני יותר מחודש הגיעה שעתה של השביתה הגדולה במשק. אולם בית הדין לעבודה עיקר אותה לחלוטין מכל אפקטיביות, שעה שהתיר שביתה בת ארבע שעות בלבד - החלטה תמוהה, שפשרה נעוץ במורא שהטילה הממשלה על בית הדין ועתידו.
אולם בזאת לא די. שבועיים לאחר מכן שוב פרק בית הדין את העובדים מנשקם, ושלח אותם להתדיינות נוספת עם האוצר, ועוד אחת ועוד אחת. בסוף השבוע שעבר הודיע שהיום יתן את פסיקתו.
זו התנהלות נפסדת המבקשת לרצות את האוצר והמעסיקים ולרפות את ידי העובדים, אולם היא מרעה עם כולם. העיצומים והשיבושים, שכמוהם כשביתה כללית מבחינת הציבור ששירותים רבים אינם זמינים לו, נמשכים, ותחושת המצור והנרדפות של העובדים מחריפה. הם לשיטתם נאבקים על הלחם והבצל, ועל זכותם לעבוד בכבוד, ולכן אין להם גם אופציית נסיגה.
מאידך, בחברה אנטי-סולידרית כשלנו, שכל מי שאין לו עבודה שונא את זה שעוד יש לו, הייאוש והמיאוס הציבורי של מבקשי השירותים גוברים. (רוב הציבור אינו מאמין לאוצר ומבין את מניעי השביתה, אולם מתנגד לה). זהו אפוא מעגל קסמים המשרת היטב את שר האוצר, המבקש לעשות דה-לגיטימציה של העבודה המאורגנת ולנהל נגדה מסע שיסוי.
מצער הדבר שכוחו של בית הדין לעבודה לא עומד לו והוא משתף פעולה עם המשחק המסוכן והמכוער הזה. העובדים מלכתחילה נמצאים בנחיתות מופלגת מול האוצר: לממשלה רוב גורף בכנסת, העיתונות ככלל, מעצם טיבה כפרטית ומסחרית, וזו הכלכלית בפרט, מגויסת נגדם, המערכה שהם מנהלים היא משהו בין קרב בלימה במקרה הטוב לקרב מאסף במקרה הרע. הכלי הארגוני היחידי שברשותם הוא השביתה. זכותם וחובתם להשתמש בו. תנו להם כבר לשבות.
מומלצים
