המלך הוא עירום?

חייבים להודות בדבר אחד. פיטר ג'קסון הוא ג'נטלמן למופת. שנה שלמה הוא נותן לכל הילדים האחרים בגן לשחק בארגז החול ורק משהוא רואה שכולם סיימו את מלאכתם וזכו בשבחים שבדרך-כלל מלווים בכיתוב "האירוע הקולנועי של השנה", הוא נאות לעשות זאת. הפרק השלישי והאחרון של "שר הטבעות" יוצא לדרך, כמו תמיד בדצמבר, והחידוש: אין צורך בעבודת דוקטורט בכדי להבין ש"שר הטבעות: שיבת המלך" הוא האירוע הקולנועי של השנה. אולי של העשור. היצירה שתגרום לכם לשכוח את כל הסרטים האחרים שראיתם השנה ואף תקשה עליכם את הצפייה בסרטים עתידיים, שכן למול מפעלו העצום של ג'קסון הכל, אבל הכל, לפתע מתגמד.

ואם אינכם מאמינים לי הביטו בנס הקולנועי שמתרחש בימים אלו בארה"ב: תמימות דעים מוחלטת בין הצופים הנלהבים ובין הביקורת האמריקנית (לישראל עדיין קשה עם קונסנזוסים), שאף העניקה לו ביום שני האחרון את פרס איגוד המבקרים של ניו-יורק, ובכך רומזת לנו, מי ייתן, על ניצחונו המיוחל גם בטקס האוסקר הקרוב.

"סרט הוא כמו שדה קרב. יש בו אהבה. שנאה. פעולה והרג...במילה אחת - רגשות", כך מסבירה דמותו של הבמאי הנערץ, סאם פולר, לדמות אותה מגלם ז'אן פול בלמונדו ב"פיירו המשוגע" של ז'אן לוק גודאר, מהי לדעתו מהות הקולנוע. ג'קסון אומנם עוסק בפנטזיה - תחום שפולר התרחק ממנו כמאש - אך הוא מייצר בקרב הצופים אותה אינטנסיביות שיצר פולר. אינטנסיביות שנובעת מאמינותו של העולם המעוצב לנגד עינינו. ואינני מתכוון לאופן שבו מחלקת האפקטים הדיגיטליים מתרגמת את חזיונותיו של טולקין (על-אף שגם כאן נעשתה מלאכת מחשבת), אלא ל"אמינות" של פולר, שעל-פי דבריו, נוצרת באמצעות מטעניה הרגשיים של היצירה.

ייתכן שיש לא מעט אמת בטענה כי בחלק הנוכחי פיטר ג'קסון דוחס אינספור קרבות, אך שדות הקרב הדמיוניים הללו אינם הופכים, ולו לרגע, למרכזה של היצירה. אלו הם הרגשות העזים של הדמויות הנוטלות חלק בפעולות הקרב (ושימו לב לסצינה הטרגית והקורעת שבה דנת'ור שולח את בנו לקרב אבוד מראש כדי להשיב את כבודו) אשר גורמים לנו להישאב לעולם הזה, ובכך טמונה עוצמתו של הסרט.

החברים של פיטר

בדרך-כלל נהוג להצמיד את הכותרת "סרט אישי" לסרטים מסוג אחר, אך ג'קסון מתעקש, ובצדק, לקרוא לפרויקט הזה "אישי". ככלות הכל, הוא הקדיש שבע שנים מחייו לשלוש היצירות הללו.

את משיכתו לסיפורם של ההוביטים לא קשה להבין. די במבט אחד בבמאי שנוהג להסתובב במכנסיים מגושמות וחולצה שמסתירה את כרסו הנהנתנית, כדי להבין שג'קסון הוא גלגול מודרני של ההוביטים. כמו פרודו שנח לו על עץ בשייר, גם ג'קסון ישב לו אי-שם בניו-זילנד וביים סרטי אימה דלי-תקציב בהשתתפות חברים ובני משפחה, עד שנקרא לשליחות שתשנה את חייו. מי שהוגדר כמלך השלוק, וחלק מקום של כבוד לצדו של סאם ריימי, נטל על עצמו את אחת המשימות הקשות מכל - לשאת את עולה של הטבעת. אף במאי  (למעט רלף בקאשי וגרסתו המאוירת), לא רצה לקחת על עצמו את האחריות הגדולה, ובהיעדר מתנדבים אחרים, יצא ג'קסון למסע שמסתיים לו בימים אלו עם יציאת הפרק השלישי בסאגה.

"שיבת המלך" הוא הישג אדיר. לא זאת בלבד שהוא עולה על קודמיו (משימה לא קלה בכלל), אלא שהוא מצליח במקום שבו כשלו מרבית הטרילוגיות החדשות, לא מעט בשל העובדה שהוא מבוסס על עבודותיו הגמורות של טולקין, מה שאיפשר לג'קסון ולשותפותיו לכתיבה ליטול את תפקיד ה"מלקטים" וכך לייצר טרילוגיה אפקטיבית במיוחד, כזו שאיננה יודעת נפילות מתח.

כבר בסרט הראשון התוודה ג'קסון כי החלק האהוב עליו הוא "שיבת המלך", לא רק בגלל סדרת האירועים הבלתי פוסקת, אלא בעיקר בגלל שבסרט הנוכחי אין עוד צורך באקספוזיציה ארוכה, אין כמעט דמויות חדשות להציג וכל שנותר לעשות זה לקצור את התבואה שהניבו זרעיהם של שני החלקים הראשונים. ואכן, "שיבת המלך" הוא קליימקס אחד ארוך. נסו לחשוב על הרגעים האחרונים בטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים" וכעת הרחיבו אותה לכדי שלוש ורבע שעות. רגע ההכרעה הגיע: האם אראגורן ייטול על עצמו את תפקיד המלך? האם פרודו ישכיל להיפטר מן הטבעת או שמא ידו של גולום תהיה על העליונה? האם בירת גונדור תיפול בידי צבאותיו של סאורון? מי ינצח בתחרות "ספירת הגופות", גימלי או לגולאס? ומי תזכה בליבו של ארגורן? כל השאלות הללו, כל הדרמות הקטנות והגדולות, כל הקווים העלילתיים, עליהם הקפיד בדקדקנות יוצר הסרט, מגיעים לפתרון ביצירה הנוכחית.

"שיבת המלך", כמו שני החלקים הראשונים, הוא חזונו האישי של פיטר ג'קסון, כך הוא תאר בדמיונו את עולם הדימויים של טולקין. האפקטים המרהיבים והאמינים (חכו שתראו את לגולס מחליק לו על שנהב אדיר, או את צבא המתים שוטף את מיניס טירית'), המבנה העלילתי המהודק, העוצמות הרגשיות המושקעות בסרט, המשחק האמין והרצינות התהומית בה כל אחת מהנפשות הפועלות בסרט ניגשת למלא את תפקידה, ראויים להערצה בעידן של קולנוע נהנתני וציני.

הרבה כבוד הביא פיטר ג'קסון למפעלו של טולקין (ולא מעט קוראים חדשים). הרבה גאווה העניק צוות השחקנים של "שר הטבעות" לדמויות הנפלאות הללו, ומעל כולם, איאן מק'קלן, שכמו נולד לתפקיד גנדלף, שון אסטין בתפקיד סאם ואחד, אנדי סירקיס (גולום/סמיגול), שבגלל תקנות אוסקר מטופשות לא יזכה להניף את "חמדתו", אך ראוי לכל המחמאות האפשריות על יצירתה של דמות דיגיטלית ראשונה שהיא אמינה ומרגשת.

"לא אמנע מכם לבכות", אומר בסיום הסרט גנדלף לידידיו הקטנים והאמיצים ומוסיף כי "יש דמעות שאינן רעות". אלו הן בדיוק אותן דמעות שיחנקו את גרונכם בסיומה של היצירה הנוכחית. דמעות של שמחה לנוכח סיום הולם לטרילוגיה אדירה ודמעות של עצב לנוכח העובדה שדי, נגמר, ועכשיו צריך להיפרד.