על תרופות ודמגוגיה
הצד המדאיג בהתפתחות הרפואה כאן הוא היחס בין ההוצאה הציבורית להוצאה הפרטית
ההסתדרות הרפואית עורכת מסע תעמולה להרחבת סל התרופות. רופאים מספרים בתשדירים על חוליהם שחייהם מתקצרים, מפני שאין הם מורשים לתת להם תרופות העשויות להאריכם. הסיפורים אמינים ומכמירי לב, אבל הטיעון דמגוגי.
העדויות על סבלם של יחידים משכיחות את העובדה המצערת כי לעולם לא תוכל הרפואה הציבורית להציע לכל צרכניה את המיטב שבמיטב. ההסתדרות הרפואית לא מגלה לנו מה מחיר התרופות הרלבנטיות, בכמה הן מאריכות את חיי החולים ובאיזו מידה הן משפרות את איכות חייהם. הקצאת משאבים למען השבחת בריאותו של פלוני פירושה לקיחת משאבים היכולים להינתן לאלמוני, ואילו הרחבת סל התרופות פירושה פחות ביטחון, פחות חינוך או פחות כבישים.
סחיטה רגשית מהסוג שמפעילה עתה ההסתדרות הרפואית מופעלת תכופות על-ידי קבוצות אוכלוסייה הנזקקות לתרופות ולטיפולים יקרים. לפעמים בהצלחה. דוגמה הזכורה היטב היא המאבק סביב התרופה הרצפטין, המיועדת לחולות אנושות בסרטן השד. סיפוריהן קורעי הלב של חולות שחשפו את סבלן לאוזני הציבור הניעו 80 ח"כים לתבוע את הכנסתה לסל התרופות, ומערכת הבריאות נאנסה.
המחקרים מלמדים שהרצפטין אינו מעלה ארוכה למחלה ומאריך את חיי החולות בכ-5 חודשים. עלות התרופות היקרה הזאת היתה 17% מכלל התוספת שניתנה בשנת 1999 להרחבת הסל. מוצדק? מנקודת ראותן של החולות ומשפחותיהן אין ערוך לעוד 5 חודשי חיים, אבל קברניטי מערכת הבריאות חייבים לשקלל עלות מול תועלת. האם זו החלופה העדיפה במסגרת המשאבים המוגבלים? אולי מוטב להגדיל את התקציב המיועד לשיפור הבדיקות המונעות או לדרבון האוכלוסייה להיזון כראוי, להתעמל ולהימנע מעישון?
עוד דוגמה מפורסמת היא ההחלטה כי הציבור ישלם את טיפולי ההפריה היקרים להחריד של נשים מבוגרות. האם "זכות האשה לילד" עולה על זכותם של אחרים לטיפולים ותרופות, הנמנעים מהם בגלל מגבלת המשאבים? אי אפשר לאמוד את סבלה של אשה חשוכת ילדים, או את שווים הכספי של ימי חיים, ולכן התשובות לשאלות האלה נמצאות במישור הערכים. עלינו להעמיד ערך מול ערך ולשם כך עלינו לדעת מה מחיר הדבקות בהם. אם לא נדע מה המחיר הממוני, ניחשף למניפולציות רגשיות, אשר יש היודעים להפעילן טוב מאחרים.
ישראל מוציאה על בריאות כ-8.4% מן התוצר הלאומי הגולמי שלה. האירופים מוציאים כ-10% יותר מאתנו, אבל האוכלוסייה שם קשישה יותר והטיפול בה מצריך אמצעים רבים יותר. שיעור ההוצאה מן התוצר אינו מבטא את גודל ההוצאה בערכים מוחלטים, אך למרות שהאירופים עשירים מאתנו, מצבנו שפיר. המדדים הפשוטים להשוואת בריאותן של אוכלוסיות הם תוחלת החיים ותמותת התינוקות, ולפי שניהם אין ישראל נופלת מן המדינות המתוקנות.
נראה שהסיבה העיקרית לכך היא יעילותה של מערכת הבריאות שלנו, זו שאנו מתלוננים עליה ללא הרף. הצד המדאיג בהתפתחותה של הרפואה בישראל הוא היחס, המשתנה בהתמדה, בין ההוצאה הציבורית לבין ההוצאה הפרטית.
כדי להירפא, מוציא האזרח הישראלי מכיסו כ-34% מהעלות הכרוכה בכך, וזה מעמיד אותנו במקום שלישי בעולם המפותח. רק באמריקה ובשוויץ שיעור ההוצאה הפרטית לבריאות גדול יותר, אך שתי המדינות האלה, מסיבות שונות, אינן מציגות לנו דוגמאות שכדאי לחקותן.
אצלנו, הפערים הכלכליים המתרחבים בהתמדה גם מרחיבים את פער הגישה לרפואה במיטבה. לא על הרופאים מוטל לפעול למען צמצום הפער הכלכלי, אבל הם צריכים לפעול לצמצום הפער הרפואי. הרחבת הסל אינה מועילה לכך, מפני שתרופות חדישות ויקרות נפלטות לשוק ללא הרף. צמצום הפער כרוך בהצרת רגליה של הרפואה הפרטית, אבל חוששני שזה מנוגד לאינטרסים של הרופאים, שרבים מהם מתפרנסים היטב בעזרתה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
