כבדו שערי עזה
צפויים דברי הימין והשמאל אחרי הפיגוע בעזה. והאמת היא שאלה ואלה אינם טועים. אין חרב שתבתק באחת את הקשר הגורדי הכרוך סביב גרונם של שני העמים
תחילה השיאו אותנו להאמין בכך שלא המפגעים הם שורש הטרור, אלא שולחיהם, ראשי הארגונים, אבל במשך שלוש שנים אנחנו מקפדים את הראשים, והם צומחים כראשי הידרה. פסיכולוגים שירטטו פרופילים של מתאבדים – צעירים, מיואשים, מעורערים בנפשם, אחוזים באקסטזה דתית – אבל התברר כי המתאבדים אינם חריגים בחברה הפלסטינית, וכי מאגר השאהידים אינו נדלה.
את הפיגוע במסוף ארז חוללה אם צעירה לשני ילדים. משעה שהחליט השייח' יאסין כי גם נשים ראויות להצטרף לג'יהאד, לא התקשה החמאס לשגר אם לילדים רכים אל מותה. המסקנה היא כי ההבחנה בין מסיתים למוסתים שוב אינה תקפה: המוני פלסטינים מוכנים למות ובלבד שימיתו יהודים.
קל היה לנבא מה יאמרו הפוליטיקאים על אודות הפיגוע. אלה מהימין יאמרו כי דיבוריו של שרון על נסיגה לימדו את אנשי הטרור שמעשיהם מרופפים את כוח הרצון הישראלי, וכי על כן כדאי להמשיך בהם ביתר עוז, ואלה מהשמאל יאמרו כי מצוקתם של הפלסטינים תדחוף אותם למעשי ייאוש הולכים ותכופים. אלה יאמרו כי בטרור יש להכות ולהכות עד אשר יודבר, ואלה יאמרו כי אין לטרור פתרון צבאי, וכי רק הסכמים מדיניים ישככו אותו. אלה יאמרו שיש להדק את המצור ולסנן בהקפדה רבה יותר את הפלסטינים העוברים במחסומים, ואלה יאמרו כי ההשפלות הכרוכות במעבר המחסומים מעוררות בקרב המושפלים את הרצון לנקום בנו ויהי מה.
והאמת היא כי אלה ואלה אינם טועים. אין בנמצא חרב שתבתק באחת את הקשר הגורדי הכרוך סביב גרונם של שני העמים. היטיב לבטא זאת משה דיין, הפיכח שתום העין: "כבדו שערי עזה", כך אמר בהספד הידוע על רועי רוטנברג, שומר השדות של נחל עוז. מעבר לגדר הם רואים אותנו מפריחים את האדמות שנלקחו מהם, האדמות שמהם גורשו אבותיהם. אחרי פיגוע שכזה נשמעות המילים "אסור לאבד תקווה" תפלות כפי שלא נשמעו מעולם.
"כבדו שערי עזה" (2)
שלשום, באוזניהם של חיילים בדואים, הבטיח אריאל שרון כי בקרוב לא נהיה בעזה, וכי אז יוכלו החיילים להתמסר למשימות ביטחון אחרות. דבריו לא הדהדו כיאה לחשיבותם, אולי מפני שנשרו מפיו כמו באקראי. שגינו בכך: שרון פלט, או אמר במחשבה תחילה, מילים שאין להשיבן. הן יתגלגלו ויצברו תאוצה.
כך היה משעה שאהוד ברק הבטיח כי ניסוג מלבנון, וגם מקור הדברים דומה: המנהיגים הבינו כי מחיר העמידה באגפים אלה של החזית גבוה מדי, ומה שנתפס תחילה כמקורות עוצמה הוא נקודות התורפה. ברק שאף לנסיגה בהסכם, אבל התחייבותו לסגת צמצמה את הסיכוי לגבותו. כיוון שנקבע מועד הנסיגה, כבר לא היה אפשר להתחרט: אנשי צבא דרום לבנון, בעלי בריתנו, הבינו כי הוטל הפור, ועליהם לחשב את מעשיהם לקראת היום שבו יינטשו, דעת הקהל הישראלית הבשילה, וללבם של חיילי צה"ל חדר החשש שמא יהיו המתים האחרונים במלחמה אבודה.
ברק הקדים לבצע את החלטתו מפני שהבין כי כל יום של שהות בלבנון כרוך בקורבנות שווא. המשימה שעומדת בפני שרון מורכבת בהרבה, מפני שעליו להתגבר על התנגדות פוליטית עזה ולשכנע 5,000 מתיישבים חדורי אמונה כי עליהם לציית ולפתוח פרק חדש וקשה בחייהם. רק איש כמוהו, אכזר ונחוש, מסוגל לכך. ספק אם גם הוא מסוגל לכך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
