עדיף פחות יהודים
ככל שנהיה פחות "יהודים על-פי ההלכה", נצליח לשמור על אופיה היהודי של מדינת היהודים, מפני שמהגרים שאינם יהודים מחסנים אותנו מפני אובדן הרוב היהודי
לחשש מפני אובדן הרוב היהודי בין הים לירדן, ואף בתוך ישראל, נודעת השפעה על שיעור ההגירה. יהודים לא מעטים, המכוונים את חייהם על-פי השכל לבדו ואינם מניחים לשגרה ולרגש הפטריוטי להשתלט על שיקוליהם, מחליטים כי מוטב לנטוש. מובן שמרחק רב מפריד בין מסקנה לבין פעולה, אבל הלך הנפש הפסימי מתבטא גם בסטטיסטיקה: מאז ראשית שנות ה-90 עזבו את הארץ כ-250,000 ישראלים, רובם המכריע יהודים ומיעוטם ערבים נוצרים.
לא כולם נמושות. תכופות הם דווקא מוכשרים ונמרצים, בוטחים בכוחם להתבסס בכל מקום. משפחות רבות, לאו דווקא מקרב העילית החילונית המשוקצת, כבר לא נרעשות מכך שילדיהן מחליטים כי מקומם אינו כאן ואפילו שמחות על חלוקת הביצים שהטילו בין כמה סלים.
ליורדים מניעים שונים, אבל דומה שיש ביניהם משקל רב לתחזית סבירה על הפיכתה של ישראל למדינה ערבית כושלת שיש בה מיעוט יהודי נסוג. מובן שמי שיורד בשל כך אינו סולד מחיים בקרב קהילת מיעוט – הוא פונה למדינה שהיהודים הם מיעוט קטן בתוכה – אלא מהאופי של הציוויליזציה הערבית בעידן הנוכחי. זו ציוויליזציה שוקעת המתאכזרת למיעוטיה, ולכן ברור שמיעוט יהודי במדינה שרוב תושביה ערבים ידורדר, ידוכא ואולי אף יושמד. לדידם של היורדים, עדיפה התבוללות בתרבות המערבית על פני מאבק מעוט סיכויים למען השתמרותו של מיעוט יהודי בקרב אוכלוסיית רוב ערבית.
באיחור רב מדי התגבשה הסכמה נרחבת על כך שסיכול המגמה הזאת כרוך בנסיגה מרוב שטחי הארץ שכבשנו במלחמת ששת הימים, אבל טרם פתחנו במעשה הזה, הדורש תעצומות פוליטיות, השקעות הון אדירות ואורך נשימה. בינתיים, החשש פן נגזר על היהודים להפוך למיעוט במולדתם גורר ירידה, מצמצם עלייה ומחמיר את הבעיה הדמוגרפית.
גם אם ניסוג לגבולות 67', יידרשו כ-80,000 עולים מדי שנה לשימור היחס בין יהודים לערבים בישראל. זה לא יקרה, אלא אם יטרוף גל של אנטישמיות רצחנית את כל התחזיות.
הסיכוי טמון בהגדרת יהודיותה של מדינת יהודים – כמדינה שרוב תושביה מתייחסים לזרע ישראל, או כמדינה שרוב תושביה יונקים ממאגר הזיכרון היהודי ומורישים אותו לצאצאיהם. האפשרות השנייה הולמת את התפיסה המודרנית של הגדרת הלאום, מחלצת אותנו מבדיקת שושלתו המשפחתית ואמונתו הדתית של האדם ותולה את הזהות הלאומית בתחושותיו ותרבותו. לפי ההגדרה הזאת, לאום הוא חבר אנשים החשים כבני לאום אחד. ולדוגמה ולראיה: לפחות 300,000 מהגרים לא יהודים שבאו בעשור האחרון מבריה"מ לשעבר רכשו זהות לאומית חדשה מכוח התערותם בחברה הישראלית ובתרבותה. כך יקרה לבני הפאלשמורה העתידים לבוא לכאן, ואם לא להם – לצאצאיהם.
המסקנה נראית פרדוקסלית: ככל שנהיה פחות "יהודים אתנים" ו"יהודים על-פי ההלכה", נצליח לשמור על אופיה היהודי של מדינת היהודים, מפני שמהגרים שאינם יהודים מצטרפים לציבור היהודי ומחסנים אותו מפני אובדן הרוב היהודי. לתהליך הזה מתלווה תנאי: כינונה של מערכת חינוך המנחילה את התרבות העברית ללא הקלות והנחות. התרבות העברית מושתתת על השפה העברית, הספרות העברית, ארון הספרים היהודי, המסורת היהודית וההיסטוריה היהודית. אדם שתרבותו מושתתת על אלה, אחת דינו להיות "מולאם".
אבל בינתיים אנחנו עושים את היפוכו של המהלך הזה. נועלים את המדינה בפני מהגרים, מגרשים מהגרים הרוצים להתערות בתוך עמנו, מחלישים את הלימודים ההומניסטיים ומהססים להתכנס לתוך גבולות המספקים הגנה מפני התבוללות במרחב הערבי. שיגעון ההתנחלויות והפחד כי זרים שיחדרו לתוכנו ימוטטו את ההוויה העברית, דווקא הם עלולים למוטטה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
