הגדול מכולם
153 שנה אחרי שראה אור, "מובי דיק" נחשב בעיני רבים ליצירת המופת האמריקנית הגדולה ביותר. אריאנה מלמד על ספר ייחודי שהקריאה בו היא מטרה נעלה
באביב של שנת 1850 קרא הרמן מלוויל את "אות השני" של נת'ניאל הות'ורן. בקיץ של אותה שנה קנה חווה בסמוך לזו שבה הות'ורן התגורר, וכבר בתחילת היחסים ביניהם הכריז מלוויל כי חברות נפש שכזו לא היתה לו מעולם. הות'ורן היה מסויג יותר, וכנראה גם מיוגע משהו מן ההערצה של מלוויל.
באותה עת הבטיח מלוויל למו"ל שלו כי יסיים עוד מעט קט את "הלוויתן", הרומן הרביעי שלו, אבל התובנות וההשקפות הפסימיות על טבע האדם של הות'ורן המשיכו לחלחל אל תוך היצירה, המלאכה נתארכה – ובסופו של דבר הספר ראה אור באוקטובר 1851, בשם "מובי דיק". קוראים בני זמננו יופתעו אולי לשמוע כי הספר לא העניק למחברו הכרה או פרסום, וגם לא היה רב-מכר. הספר הבא שכתב, "פייר", חמק גם הוא מתודעת הקוראים. מדוע? ייתכן שהיה צורך ברוח הזמן המיוחדת של המאה העשרים.
לאורכה של המאה הזאת, הספרות סייעה לאדם הנבוך ממילא לערער על תקפות קיומו-שלו. "מובי דיק" הקדים את זמנו בעשורים רבים. רק אחרי מלחמת העולם השניה ומוראותיה, היה הקורא המערבי מודע די הצורך לאופיו הרצחני של האדם, למתח המתמיד בין גדולה אנושית לנבזות, למטפורה הכוללת של חיים שהם מאבק מתמיד – גם בכוחות גדולים ממידת אנוש וגם בכוחות ההרס המצויים בתוך בן-אנוש. "מובי דיק" מצא את ההערכה שהיה ראוי לה רק שנים ארוכות אחרי מות מחברו.
והוא מצא גם מעריצים שרופים, עד כדי ביזאריות מוחלטת. מרתונים של קריאת הספר מתקיימים מדי שנה בארצות-הברית, מאות אתרי אינטרנט מוקדשים לו, ויש גם כאלה שטוענים בתוקף, עם הוכחות מתוך הטקסט, ש"מובי דיק" הוא ספר נבואי שחזה בין היתר את רציחתם של אינדירה גאנדי ויצחק רבין, כמו גם את מותה של הנסיכה דיאנה. מי שמאמין באפשרות הזאת או רוצה להתווכח איתה, מוזמן לבקר באתר המצורף.
אלים ומפלצות
כך או כך, יש לו השפעה מהפנטת וחד פעמית. אותי שלח הספר הזה לבוסטון, מפני שהבנתי שלא אבין את עוצמותיו די הצורך אלא אם כן אראה לוויתן. ה"פקוד" וקפטיין אחאב שקעו במצולות זה מכבר, הקדמה הטכנולוגית שלנו היתה מותירה את גיבוריו של מלוויל ענווים ופעורי פה – אבל מראה זנבו העצום של היצור התבוני הגדול בתבל, כשהוא חובט בגלים, נעלם ומופיע שוב, הוא מראה שעתיד לקרב אפילו חילונים מוחלטים אל החוויה הדתית. מלוויל ידע זאת. עוד ידע לתרגם למלים את העוצמה החד פעמית הזאת, אותה הכיר משנים שבהן עבד על סיפונה של אנייה שצדה לוויתנים, ביתרה את ההוד לפיסות של שומן ומכרה אותו, בשנים בהן שמן לוויתנים שימש כנפט.
המספר הוא ישמעאל, הגיבורים הם שניים: אחאב קטוע הרגל, והלוויתן. האיבה אישית לגמרי, מפני שאחאב נשבע להרוג את הלוויתן שהיתקלות קודמת עמו עלתה לו באבדן רגלו. ככל שהמפגש הדרמטי הסופי עם מובי דיק מתעכב, כן מתעצמת הדרמה – ובצידה מתחולל נס.
על סיפונה של ה"פקוד" ימצא הקורא יותר מדי לוויתנים טבוחים, בפירוט מצמרר של מעשה ההרג עצמו, רוח הלחימה של הלוויתנים שמוציאה את הספנים מדעתם, ריחותיהם השונים, המראה המעוות של עין הלוויתן הנעצמת במותו, וטונות של שומן לוויתנים. הנס מצוי ביכולת של מלוויל להאניש את הלוויתן עד כדי כך, שהקורא מוצא את עצמו, פעם אחר פעם, מייחל דווקא למותו של אחאב בדו-קרב הנורא הזה.
אחאב עצמו הוא אחת הדמויות האפלות ביותר והמרשימות ביותר בספרות המודרנית. הכניסה שלו לתוך הרומן הומשלה לשיאה של דרמה שייקספירית: אחאב מתפרש כיורש ספרותי של המלך ליר, של איוב, של דוקטור פאוסטוס, ויש בו עומקים ומחשכים ראויים לדמות אשר כזו: יחסיו הבעייתים עם האל הולכים ומתעצמים ככל שנראה כי המרדף מתקרב לשיאו, תובנותיו-שלו על המצב האנושי המדרדר מתשוקה לרוע ומשם לתאוות-רצח, גם הן עמוקות כפסיכולוגיה השייקספירית: העובדה שאחאב עצמו מבין בשלב מסויים את השינוי הנפשי המתחולל בו היא פסגה אמנותית של מודעות טראגית – כמעט יחידה בספרות העולם, והיא לבדה הופכת את ההתמודדות עם הספר למטרה נעלה.
יחיד במינו
ההתמודדות לא קלה. מלוויל תחב אל תוך העלילה שלו כל מה שאי פעם רציתם לדעת, וגם מה שלא רציתם, על לוויתנים: מיתולוגיה ופולקלור (באמצעות דמותו של קוויקווג הבלתי-נשכח, מצליח מלוויל להעצים את דמותו של מובי דיק כחייה מיתית), כלכלה וספנות, ביולוגיה ושמועות. מי שלא קרא ויכול לקרוא באנגלית, טוב יעשה אם יניח את ידו על המהדורה המוערת בהוצאת "נורטון". מלוויל כתב מתוך הנחה שבני זמנו יבינו היטב את האלוזיות התרבותיות שלו למיתולוגיה היוונית, לתנ"ך ולברית החדשה, לשייקספיר ולחיי המסחר בצפון אמריקה. כיוון שהזמנים השתנו לבלי הכר, ההנחה כבר אינה תקפה.
ואולי גם המאבק על הולדת דמות חדשה של אל כבר לא ידבר אל רוב הקוראים. מלוויל חרג מתקופתו בספקנות הדתית שלו ושל גיבוריו, בהעמדת הראייה הפגאנית של קוויקווג כאלטרנטיבה לחויה הדתית הנוצרית, ובתעוזה שבה ממדי העוצמה של הלוויתן הופכים, מפרק לפרק, על-אנושיים עד למידת אלוהות. מלוויל לא מציג לנו במפורש אל חדש בדמות חיה, אבל נוכחותה המטרידה והמתמשכת של האפשרות הזאת עומדת בבסיס המבנה הפילוסופי של הספר.
לו הייתי צריכה לבחור שלושה ספרים בלבד מתוך המעיין העצום של המאה ה-19, שצריך לקרוא כדי לדעת משהו על דמותו של האדם באמנות המילים, ללא ספק "מובי דיק" הוא אחד מהם. הדרמה הפסיכולוגית שלו עמוקה מכל מה שתקראו אצל דוסטוייבסקי. ההוד וההדר לצד הענות והזוועה מתחרים בקלות, ומנצחים, את תיאורי הקרבות ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי. שנים ארוכות לאחר מותו, הבינו המבקרים כי "מובי דיק" הוא יצירת הספרות האמריקנית הגדולה מכולן. 153 שנים לאחר שיצא לאור, ההערכה הזאת רק מתחזקת.
לפנייה לכתב/ת 
