נחל צלמון: קבר על מים סוערים

לו הייתי עכו"מ, כי אז הייתי טורח הרבה ומקים מקדש ליצורי המים - אלים של גלים קטנים, אלות של מסכי רסיסים צוננים, רוחות של רעם מים נופלים. אם צריך היה לעצב מדור מיוחד במקדש הזה גם לטרולים, אפשר היה. ואיפה הייתי מציב את בית המים? בערוצו העילי של נחל צלמון, בקטע שבין המושב שפר ובקעת חנניה, למרגלות חורבת פראדיה. ולא בכדי.

על מדרונו של הגליל, מן העליון לתחתון, נובע המעיין - עין רמיאל. יש ובימות החמה שאין הוא נובע ואפילו טיפה אחת. חרב כחרס הנשבר. יש שהוא מלחלח את סביבותיו, כמאות מעיינות אחרים הרשומים במפותינו. אך יש שנים בהן מטחי הגשם וכסותו החמקמקה של השלג בהרי מירון חודרים אל מחילות העפר ומרווים את בטן ההר כך, שעין רמיאל הופך יורה רוגשת של מים הפורצים מן האדמה ומסתערים אל המורד התלול בהמולה גדולה, כאילו הפך הגליל הים-תיכוני החם ועמוס החרולים לארץ פלגי מים, שאף אירופים המורגלים במים רבים משתאים למראה העיניים.

תכונה להם למים, שהם נושאים עמם מלחים שאינם אלא תמיסה, שבהזדמנות הראשונה תפריש מתוכה את המינרלים המומסים. כך קורה בקומקומים בבתינו, כך קורה בצנרת המסתיידת של ערינו, וכך קורה גם כאן. אבן בהירה, צהבהבה-לבנה, הולכת ונוצרת בקרומים דקים כמלמלה מתוך המים. תחילה אין רואים דבר ואחרי זמן מה הקרומים העדינים נאחזים אלה באלה והופכים לסלע של ממש, שמצפה כל מה שהמים ניגרו עליו.

שמה הנאה של אבן המים הזו הוא נטף נחלים, וברגיל היא מעטרת סדקים של אמות מים עתיקות, גשרים של מעבירי-מים, מקומות שבהם נבעו מעיינות ואינם עוד, וכאמור גם צינורות וקומקומים. אלא שכאן, מעיין רמיאל ומטה אל מורדו של הגליל, בכל הערוץ כולו מסומן מהלכם של המים במלמלה הקרומית, שלופתת את חלוקי הנחל ואת שורשי העשבים ואת שולי האדמה. ומשום שהיא מהירה להיווצר, קיבלה את תבנית הדפוס של מי שתחתיה, ויצירת אמנות ענקית זו של הטבע, ללא פטישים ומפסלות, הפכה את כל הערוץ - על מדרגותיו ומפליו, עיקוליו וגבנוניו - לפסל סביבתי אוונגרדי, נוצץ בימי החורף ועמום בקיץ.

אפילו זוהמה שמטילים בנחל תושבי שפר או עוברי אורח שהם גם פראי אדם, נעלמת במחי אחד של זרמי החורף, ואם צמיג עקשן של מכונית נתחב ביד זדונית אל הנחל וננעץ בסיקוסיו של עץ או נאחז בשורשים ולא יכול עוד למוש ממקומו, הוא נלכד בקרומי האבן והופך לחלק מן הפסל הענק, מלבין בחריציו ואחר כך בבוצה שלו, וסופו שנעלם לחלוטין באבן.

מקדשים אבנים ועצים ומערות וסלעים

תושבי פרוד - יהודים גליליים מימי קדם שעזבו את בתיהם בצוק העיתים וגלו מאדמתם - ואחר כך הערבים, תושבי פראדיה, שאף הם נאלצו, מחמת רוע הזמנים, לנטוש את בתיהם וליהפך לפליטים - מעולם לא הקימו מקדש לנימפות על אבני המלמלה והמים היפים המזנקים בקצף לבן מעליהן.

אלא שבאו בימינו תואמי עכו"מ מבני עמנו, המקדשים אבנים ועצים ומערות וסלעים, ואותם תואמי עכו"מ, שמתקראים 'הוועד להצלת הקדמונים בארץ ישראל', הולכים אצל המקומות היפים של הגליל ומוצאים היכן להציב ציונים לשוכני עפר מכובדים ולכאלה שהם פחות מכובדים. משמצאו מקום, מיד הם מגייסים ממונות ומקימים בית כיפה ומביאים נרות כדרך עכו"מ, שמדליקים נרות בימי אבלם, ומציבים שלטים שאומרים פ"נ הצדיק, או התנא, או הקדוש וכו', בין אם הוא קבור שם ובין אם שוכן העפר אינו אלא חמור גרם שלא עמד לו כוחו בהולכו בדרך ופשט רגליו ונאסף אל עמיו.

וכך, מעל עצי החרוב והתאנה הגדולים שמעל מדרגת המפל הגדול של פרוד, "קבורים" התנאים רבי ישמעאל בעל הברייתות ורבי נחמיה העמסוני. האחד אמר על בנות ישראל שהן יפות אלא שעוניין מכערן, והיה חברו ובר פלוגתא של רבי עקיבא. השני, גדול בתורה, דרשן ופרשן, וגם הוא בן דורו של רבי עקיבא. שאלת הרשע היא, מה לשני תנאים אלה - שחיו ביהודה בתקופה שהגליל עדיין לא היה מרכז העם היהודי, אלא יבנה ולוד וסביבותיהן - להיקבר בגליל? האם משמתו הניחום בני ביתם על בהמת משא ופסעו במשעולי הארץ, מהלך שלושה ימים עד הגליל, כדי לקבור אותם? האם חשב מישהו מהוועד תואם עכו"מ על הבאשה הנוראית שעלתה מן המשא?

ועוד האם: האם מישהו מהם קרא אי פעם ברצינות את ספר דברים, פרק י"ח, שבו כתוב: "כי אתה בא אל הארץ אלוהיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם. לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים...". והרי נאמר כאן במפורש שמי שדורש אל המתים, ואפילו הם נחמיה העמסוני וישמעאל בעל הברייתות, נמצא במקום אחד עם מי ששורף את ילדיו.

במפת הטיולים וסימון השבילים הגליל העליון (מס' 2), בין המושב שפר לצומת חנניה, בבקעת חנניה המפרידה בין הגליל העליון לגליל התחתון.