סיפורה של חורבת עתרי

בחיטוט לאחור בקשר האישי שלי אל המקום, נחשפת דמותו של צוער עול ימים, שבחורף גשום במיוחד בוסס בבוץ בגבעות הירוקות בין בית גוברין לעמק האלה, במקום שהיום מסומן בשמו - 'שמורת חורש עדולם'.

מחמת ריחוקם של אירועי הבוץ ההם, איני זוכר אם על גבעת נ"ג 406 הייתי צריך ממש להסתער בצווחות קרב מקפיאות דם, או שסתם קרסתי על מדרונה בתחושה של מי שהגיע אל קצה גבול התמיהה למה ומדוע הוא מתרוצץ רעב, מוכה שלשול, רטוב עד לשד העצמות, עמוס בציוד צבאי במשקל נורא, ועם סיכוי לנוח מכל התלאות האלה רק באוהל סיירים ספוג גשם ומרובב בבוץ עד החוט האחרון שבו.

השנים חלפו, ואנוכי, בבגדי קיץ קלים של מדריך בבית ספר שדה, חזרתי אל הגבעות הירוקות כדי לגלות שגבעה 406 הפכה להיות לח'רבת אלח'וח', כלומר היא מעולם לא היתה דבר אחר ואינה אלא חורבה עתיקה דלת מראה, אחת מני מאות(!) הפזורות בשפלת יהודה.

אין לדעת מדוע קראו אותה הערבים בשם הנאה 'חורבת האפרסקים', כיוון שהם מעולם לא ישבו בה כדי לגדל מן הפרי הקיצי והארוטי הזה, ולבד מרועי צאן חולפים אפילו לא פקדוה, שלא לדבר על כך שלא חננו מעולם את עפרה ולא גלו את חרפתה משום אבן מאבניה.

כאשר בני דודינו התעשתו והבינו מן הסתם שבחורבה הזו יצוק דבר תועלת, היה זה רק כדי לשגר אליה את שודדי העתיקות מכפרי הר חברון ושפלתו, ואלה - פושעים פליליים ונאלחים - ניקו את האדמה בנבזות מאוצרותיה ומעברה והשחיתו את מחילות העפר ואת משכנות המתים שבהן.

משנראו בארץ שודדי העתיקות קמו ונזעקו שומרי אמוניה, אנשי רשות העתיקות ואנשי הקק"ל, שיד כולם רבה בעניינים שכאלה. כשמעדרים ופטישי ארכיאולוגים בידיהם, נזעקו אל חורבת האפרסקים, נברו ופשפשו בקרקע כמעשי הגזלנים לפניהם, ומשסיימו טרחתם ונפנו איש לאוהלו נותרה החורבה שעל הגבעה המיוערת חשופה לאור השמש.

כך חולפת תהילת עולם

או אז הסתבר שזו בעצם עיירונת של יהודים אשר החלו לחיות כאן כאשר שבו מגלות בבל וסיימו את ענייניהם עם התנ"ך ועם מעצבי הדת היהודית החדשה. וכל זאת לפני כ-2,500 שנה.

עבר על העמקים הקטנים בין החורשים היפים האלה בשפלה מה שעבר, לא פעם נלחמו כאן ושרפו את הכפרים ואת החוות, אך שוב ושוב היו מי שקוממו את ההריסות והפיחו אש בתנורי המטבחים. נולדו כאן ילדים כדי לשמוח ולכאוב, גדלו הבחורים והבחורות כדי לאהוב, אסמו בר ונאפו בגרנות, ותוך כדי כך גם בנו בית מידות שאולי הוא בית כנסת, התקינו בתי בד וגיתות, חצבו מקוואות לטהרה ולשאר עניינים שיהודים כשרים נזקקים להם בימים כתיקונם ושלא כתיקונם, ובימים של מצוקה חפרו מנהרות בסלע הרך והוליכון כמחילות החולד מתחת לבתי העיירה וגדרותיה, כדי למלט נפשם במסתרים מפני צר וזד.

אחריתם של יהודי הכפר היתה שספו מן העולם במרד הכושל של בן כוזיבא, אשר הוליך את היהודים אל תחתיות העליבות והבושה של ההיסטוריה. וסימניה האחרונים של אותה התקוממות? באחת ממקוואות הטהרה של העיירונת גילו הארכיאולוגים קבר אחים עם שרידים של חמישה-עשר מבני המקום, שמצאו את מותם בימי המרד הכושל.

בהנחה שרק מעט מן הנהרגים נמצאו, ושביישוב כזה התגוררו כמה מאות בני אדם, הרי שמספרם היחסי של ההרוגים הוא עצום, ומסתמא יש יותר מאמת בתיאורי הזוועה שחז"ל מתארים את סופו של מרד הנפל הנואל שבן כוזיבא ומרעיו המיטו על העם היהודי. מחוליית צוואר של אחד מהנספים מן הקבר למדו החוקרים כי ראשו הותז באבחת חרב, ומי ישער כלל איזה עוד זוועות התרחשו אז.

אחרי הכשלון וסתימת המקוואות במתים, התיישבו במקום נוכרים, כחלק ממדיניותה של קיסרות רומי הזועמת והמענישה. כל ארץ יהודה הפכה אז ל"יודן ריין" ותחת היהודים הטבוחים והמגורשים באו משוחררי הצבא הרומי או סתם עכו"מ.

עוד כ-200 שנה חלפו והמקום ניטש בכלל, ומאז, כפי שכבר הובן מקודם, רק רועים פקדו אותו, ואחריהם מדריכי החברה להגנת הטבע ואנשי הקק"ל וארכיאולוגים. את שרידי הכפר-עיירה, שהמחקר הותיר חשופים, הכשירו לביקור של התפעלות שבו ימלמלו המבינים - "סיק טרנזיט גלוריה מונדי".

והשם 'עתרי' מהיכן? מחרס. כה פשוט. הארכיאולוגים מצאו כאן חרס עם טקסט עליו - אוסטרקון בלעז - ובו מוזכר השם 'עתרי'. ומכיוון שיוסף בן מתתיהו מספר כיצד אספסיאנוס, בדרכו מן הצפון אל ירושלים, שוטט בארץ והשחיתה, ובאזור הזה פגע לראשונה בכפר עתרא ובכפר ביש הסמוכה, זכה המקום להיקרא כך, על אף שליד קיבוץ בית גוברין כבר יש מקום בשם הזה.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים 'הרי ירושלים' (מס' 9). בשטח זה בקצה של ספק דרך ספק כביש סוג ד', שהכניסה אליו היא מכביש 38, מול הכניסה למצפה משואה.

ועוד סימן: בין באר שילה לבאר שוע, ועל המפה כתוב רק 406. שום עתרי ושום ח'וח'.