ההיסטוריה חוזרת: אילת (שוב) בידינו

הפלמ"חניקים גרפו את הקופה

מבצע 'עובדה' לכיבוש אילת התפצל לשני מאמצים. עיקר הכוח של חטיבת גולני נסע בכביש הערבה והיה אמור להגיע לאילת ללא התנגדות מיוחדת. במקביל הופעל כוח מצומצם מחטיבת הנגב במרכז הנגב, במטרה להגיע לאילת בהפתעה מהאזור ההררי שהיה לכאורה בלתי עביר. לשני הכוחות היתה הוראה ברורה: לא מסתבכים בתקריות צבאיות (זה היה כבר אחרי הסכמי שביתת הנשק) ולא נכנסים לאילת בלי פקודה מפורשת.

"היתה תחרות גלויה על הבכורה מי יגיע ראשון", אומר ההיסטוריון דר מאיר פעיל. "אלו היו הימים האחרונים של מלחמת העצמאות, הרבה אנשים לא הריחו קרב והחטיבות היו רעבות למעט תהילת עולם".

צריך להודות: למרות שמדברים בזכות המסע הרכוב, הרי שבעיקרו היה מבצע עובדה שילוב מנצח בין חיל האוויר לחיל הרגלים. מסיורים מוקדמים היה ברור שאפשר לחצות על גבי רכב את הנגב הריק ולהגיע עד אזור עין נטפים, ושדווקא הקטע האחרון בהרי אילת אינו עביר לרכב. לכן הונחתה הפלוגה של 'ברן' במטוסי תובלה במטרה לכבוש את אילת ברגל.

הכוחות יצאו בשיירה קטנה מבאר שבע וכעבור יום וחצי הכשירו מנחת עפר בבקעת סיירים 'שדה אברהם'. החיילים שהגיעו במטוסי דקוטה, הוקפצו ברכב עד לבקעת סעיפים ושם החל המבצע הרגלי. כעבור יומיים הצליחו לטפס מעין נטפים לכביש המנדטורי ולתפוס את המוצב הירדני, שהיה ריק. הדרך לאילת היתה פתוחה, אבל ברגל זה היה לוקח לפחות עוד יום, מה שאומר שחטיבת גולני, שעמדה כבר במבואות אילת, היתה זוכה בתהילה.

המח"ט, נחום שריג, החליט להחדיר כמה כלי רכב דרך מצרים, תוך הסתכנות בתקרית צבאית. הוא צירף כמה קצינים, בלי לשכוח את הצלם כמובן, דהר לאום-רשרש והניף את דגל הדיו כשהוא מקדים את הגולנצ'יקים בשעתיים וגורף את כל הקופה. הרחוב הראשי באילת לאורך החוף נקרא עד היום רחוב הפלמ"ח ולגולני הוקצתה סימטה עלובה באזור המסעדות מעל תחנת הדלק.

עם דינמיט אין בעיות

השיירה הקטנה דוהרת על הנתיב כמתוכנן. יורדים מהר רמון לנחל ערוד, שמספק כל פעם חוויית נהיגה נפלאה לחובבי השטח והעבירות. ליד סלע טוביה, עליו יש כתובת גרפיטי של הפלמ"ח משנת 1946, מזנק הקמ"ן דוד ניב (83) מהטרופר בהתרגשות. "תראה את המאובנים האלה", הוא צועק ממרומי הצוק, "אלו צעירים, רק 30 מיליון שנה".

כשאני מנסה לברר איתו כמה פרטים על המבצע, הוא מספר לי שבגדול הם הכירו כל מטר מהמסלול עוד לפני שיצאו לדרך. "הייתי פה לפחות פעמיים לפני כן וגם סיירנו במטוסים והיו מפות ותצלומי אוויר".

"בכל זאת, בשביל הצופים בבית, אולי היו קצת סלעים ומעברים קשים?" - מקשה עליו איתן דותן, במאי הסרט, בניסיון לדלות חוויית שטח עבור ג'יפאי המדרכות.

ניב לא מבין מה רוצים ממנו: "איזה בעיית עבירות? שמים אצבע דינמיט, וכל סלע מתפורר לאבק, מה עניין? המזל שלי שאני גיאולוג, ועם כל הכבוד למורשת קרב, בשטח כזה אני לא יכול להשתעמם".

אחרי יומיים הרפתקניים בהם שאבו מים בבארות עודד, הנחיתו מטוסים בשדה אברהם, אכלו קרטושקס ליד המדורה, ביצעו ניווט רכוב לילי ממוחשב והצטלמו ליד גרוטאות שננטשו במדבר, מגיעה החבורה לראס-נקב מצפון לאילת.

"שגולני יבואו בטענות לעצמם"

זה המקום לברר איך קרה שאוסף חיילי חי"ר - רובם עולים חדשים שדיברו אידיש ורוסית - שהונחת בחמסין נוראי בשטח הררי 70 ק"מ צפונית לאילת, הקדים את חטיבת גולני המהוללת, שנסעה על דרך הערבה עם מאות כלי רכב. אלה הרי יכלו פשוט לנסוע בלי לעצור, כי חוץ מ-30 חיילים ירדנים מסכנים שברחו איך ששמעו את רעש המנועים, לא היה בערבה כלום.

מאיר פעיל מספר בהנאה שגולני מלאים בתירוצים שמסבירים את העובדה המצערת שהם הגיעו אחרי חיילי חטיבת הנגב. הגולנצ'יקים מפנים שתי אצבעות מאשימות לעבר הפלמ"חניקים שגזלו מהם את התהילה. האחת, שאנשי חטיבת הנגב הטמינו רימונים ממולכדים על כביש הערבה והם נעצרו יום שלם כתוצאה מכך. השנייה, שהם היו ממושמעים ונכנסו לאילת רק לאחר אישור של הפיקוד.

על הגבעה מעל עין נטפים מספק ברן הסברים לעניין הרימונים ומדוע שלח חוליה רגלית לכביש הערבה במקום להתעסק עם כיבוש אילת. תשובתו המעורפלת רק מוסיפה בנזין לאש: "נכון ששלחתי חוליה בוואדי עתק והם שמו רימונים ממולכדים על הכביש עם פתקים שלנו, אבל זה היה כדי להפחיד את הלגיון הנסוג". אה, נו, צריך להודות שזה הסבר קצת צולע, בעיקר לאור העובדה שהפתקים היו כתובים בעברית.

כשברן מתרחק, מוסיף מאיר פעיל בחיוך ממזרי ומלגלג של נער תאב מלחמות: "שמע, לפעמים צריך להגיד את האמת הצבאית. אם חטיבה שלמה נעצרת בגלל שלושה רימונים עלובים על הכביש, שיבואו בטענות לעצמם". והוא לא שוכח להוסיף: "אסור חס ושלום לזלזל בגולני, שזו חטיבה נפלאה".

"לא עמד לו יצרו"

בשעה שאנחנו יורדים לעין נטפים כדי להתרשם מהמסע הרגלי, אני לוקח את ברן הצידה ושואל אותו איך הוא מסביר את העובדה שמפקד חטיבת הנגב פעל בניגוד להוראות הפיקוד, נכנס לשטח מצרי, הסתכן בתקרית דיפלומטית והסתבכות צבאית, ועוד ירד לאילת בשני ג'יפים עם שישה אנשים בלי חיפוי ואפשרות חילוץ.

כאלוף בצה"ל וכמפקד אוגדה נערץ, היית מקבל התנהגות כזו ממח"ט שלך?

והתשובה: "פשוט לא עמד לו יצרו. במקרה הנוכחי זה הצליח כמו שקורה הרבה פעמים, ומסביר את האימרה המפורסמת על ההבדל בין צל"ש לטר"ש".

מאוחר יותר, על בטן מלאה, מתלהט הוויכוח על טענות אוגדת ברן כנגד אריק שרון, שלא מילא הוראות במלחמת יום הכיפורים כשביקש לצלוח את התעלה תוך סיכון המבצע כולו. כאן, כמובן, אין מקום יותר לסלחנות הפלמ"חניקית.

בניגוד לקומנדקרים הפתוחים של אז, ג'יפי האיסוזו הממוזגים גולשים לאילת, בולעים את החום המעיק בזלזול ופולטים אותנו רעננים מול אום-רשרש. זה הזמן לשיחזור הנפת הדגל, הפעם בעזרת מנוף של עיריית אילת.

ד"ר ניב לקח, לטובת המסע, הפסקה באמצע כתיבת מחקר חשוב, ומשפחת פעיל החליטה לוותר על בת מצווה של הנכדה לטובת השיחזור. "אם נצליח להנחיל מעט מרוח התקופה, מההקרבה ומתום הנעורים שנתן כוח לנצח את מלחמת העצמאות, דיינו", הם מסכמים תוך שהם מנסים למצוא את המפרץ ולגעת במים כמו פעם. אבל לשווא, כי עיריית אילת בנתה קניון מפלצתי בדיוק על קו המים, והנוף אל החוף הנחמד הכחול והצלול אבד לעולמים.