כל מילה בסלע

נתחיל בניתוץ שתי אגדות. כשהייתי בת תשע וקיבלתי את "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול וורן במתנה, אבי מצא לנכון לתת לי הרצאה קטנה על נפלאות הדמיון האנושי. הרעיון המרכזי היה, שז'ול וורן מעולם לא יצא מגבולות פאריז ועם זאת הצליח לתאר עולמות אמיתיים ומדומים באופן משכנע ביותר. האמת פרוזאית קצת יותר. יחסית לבורגנים צפתיים בני זמנו, ז'ול וורן דווקא הרבה לטייל בעולם. צפון אירופה וסקנדינביה, צפון אפריקה ומלטה ואפילו ארצות הברית היו בין היעדים במסעותיו.

האגדה השנייה מייחסת לז'ול וורן את "המצאת" הצוללת, או לפחות את תיאורו המפורט הראשון של הכלי. כשארצות הברית השיקה את "נאוטילוס", הצוללת הגרעינית הראשונה שלה, נאמר לעולם כי השם ניתן לה בשל ז'ול וורן. האמת היא שממציא הצוללת, רוברט פולטון, בנה אחת כזאת על פי הזמנה מיוחדת מנפוליאון – וגם הצליח להפעיל אותה, כבר ב-1800, 28 שנים ללפני שז'ול וורן נולד.

אפילו הרומן הכי פופולארי והכי מתורגם שלו – "מסביב לעולם בשמונים יום", אינו מבוסס רק על דמיון פורה. את המסע המופלא של פיליאס פוג ופספארטו הגה מליונר אמריקני תמהוני, ג'ורג' פראנסיס טריין – וגם ביצע אותו בהצלחה לא מבוטלת בשנת 1870. המסע נמשך רק 67 ימים, ובעיר טקומה במדינת וושינגטון, נקודת ההתחלה והסיום, תוכלו למצוא עד היום פסל שאמור להזכיר לנו שלפעמים המציאות מדריכה את הדמיון, ולא להיפך.

יאומן כי יסופר

אבל כל מי שהיה פעם ילד יודע שזה בעצם לא חשוב. רוב ספריו של ז'ל וורן הם תערובת של מסעות אפשריים ובלתי אפשריים, שמדגדגים את יצר ההרפתקנות והחלום, את האמונה האופטימית ברעיון הקידמה ואת התחושה שאיכשהו, אם רק נגדל קצת, הכל יהיה אפשרי. לפגוש "פראים" באפריקה או בדרום אמריקה, לאכול את העיתון היומי של העיר הצפה, לנסוע דרך הרי געש אל בטן האדמה, להיאבק במפלצות ימיות ענקיות ומסוכנות – או לפחות לזכות לגורל הרואי ונאצל כמו של מיכאיל סטרוגוף. את חזונו הפסימי על סוף המאה העשרים לא קראנו כשהיינו קטנים. "פאריס במאה העשרים" היה אחד הספרים הראשונים שז'ול וורן מסר לעורך שלו, ז'ול אטצל, שבמשך ארבעים שנות עבודה משותפת הוציא לאור לפחות רומן אחד של וורן בכל שנה. את הספר הזה – בו חוזה ז'ול ורן חלק ממהפכת התקשורת של ימינו וגם קונצרטים המוניים של כלי נגינה חשמליים – אטצל לא הסכים להדפיס, בטענה שיפגע במוניטין של וורן כיוצר אופטימי במיוחד. כתב היד נשכח וכמעט נעלם. רק בסוף המאה העשרים ראה אור, בתיווכו של הנין של ז'ול וורן.

אטצל צדק, ככל הנראה. מרגע ש"חמישה שבועות בכדור פורח" ראה אור בשנת 1863, מדובר היה בהצלחה מו"לית שאי אפשר היה לעצור אותה. לפעמים אפילו בשני רומנים מופתיים בשנה: "ילדי רב החובל גראנט" ו"מכדור הארץ לירח" נולדו שניהם ב-1865.

הוריו של ז'ול וורן ייעדו לו קריירה של משפטן. הוא אכן עשה כרצונם והלך ללמוד את המלאכה הנאצלת הזאת בפאריז, אבל כבר בשנתו הראשונה באוניברסיטה ידע שיהיה סופר, או לפחות מחבר של ליברטים לאופרטות. כשהבין שלא יוכל להתפרנס מכך, הסתפק בידידות עם סופרים – אלכסנדר דימא הבן היה גם מקור להשראה ומורה דרך בנבכי הכתיבה – ולפרנסתו עסק בסחר בניירות ערך. את היום-יום המשמים והמונוטוני (בעיניו) תיבל בקריאה מכל הבא ליד: אדגר אלן פו ומדע פופולארי, עיתונות וספרי מסעות. את עקבותיהם אפשר למצוא בנטייה שלו לערב ז'אנרים ושפות ספרותיות שונות בכתביו. נטייה זו, מצידה, תרמה ליצירת האמינות הספרותית, גם כשברור לגמרי שההמצאות המרהיבות פשוט לא עומדות במבחן המציאות.

קחו למשל את הרעיון, שבני אדם נורים מתותח ענק במין טיל שכזה שמגיע לירח. כל פיזיקאי מתחיל בן תקופתו של ז'ול וורן יכול היה לספר לו שהטיל המאוייש הזה יהרוג את יושביו כבר בשלב ההמראה, ואם לא ימותו מייד הרי שזה יקרה מהר מאוד תוך כדי התאוצה הראשונית. סביר להניח שורן עצמו היה מודע לכך יותר מאשר ההוגה המקורי של הרוגטקה החללית הזאת, סיראנו דה ברז'ראק. מה שז'ול וורן ידע עוד הוא, כי אלוהים מצוי בפרטי-הפרטים, וכי כדי ליצור פנטזיה ריאליסטית במיוחד יש להרבות בפרטים הללו, לצייר יקום שלם שחוקיו כמו נובעים זה מזה ולפיכך קיומם הבדיוני מובטח גם כאשר ברור לנו כי איננו אפשרי. זה היה הכשרון הגדול שלו: השעייה מוחלטת של המציאות הידועה לנו לטובת מציאות אלטרנטיבית, מפורטת מאד, שמכוח פרטיה אנחנו אנחנו מוכנים להתמכר למכלול.

הכל אני יכול

רוב ספריו של וורן הם למעשה ספרי-מסעות. אם זה אל טירה דמיונית בקרפטים או אל מועדון ג'נטלמנים לונדוני או אל הקטבים שטרם נחקרו בזמנו, כמעט תמיד יש בהם התרגשות ראשונית של יציאה אל הלא-נודע. התרגשות כזאת כמעט לא תיתכן בימינו, כי את מקומם של החוקרים הנועזים שלו נטלו צוותי הצילום של הנשיונל ג'אוגרפיק, ואחריהם - סוחרי הטיולים האתגריים. ובכל זאת, עדיין ממשיכים לקרוא את יצירותיו של וורן. על פי דיווחים של אונס"קו, הוא עדיין הסופר המתורגם ביותר בהיסטוריה, ויצירותיו כרוכות ב-148 לשונות. התרגומים לעברית החלו עוד במאה ה-19, ורשימה מלאה שלהם תוכלו למצוא כאן, באתר מצויין שמוקדש לכל אספקט של יצירתו של וורן.

למה אנחנו ממשיכים לקרוא? כי וורן השכיל לנטוע בגיבורים שלו תחושה עמוקה של פליאה במפגשים שלהם עם החדש, עם הבלתי-אפשרי, עם איתני טבע ותרבויות זרות כאחד. והתחושה הזאת, בתוספת העובדה שדמויותיו של וורן, למעט קפטן נמו, לעולם אינן גיבורי-על אלא אנשים "רגילים", ממשיכה ליצור בנו את האשליה המתוקה שגם אנחנו יכולים. אם רק נגדל קצת, כמובן.

וזה מסביר גם את ההצלחה הגדולה של העיבודים הקולנועיים מחד ואת כוחו המתמשך של החזון מאידך. מייד אחרי ש"מסביב לעולם בשמונים יום" ראה אור, יצאה העיתונאית נלי בליי לשחזור של המסע, ובנתה סביבו קריירה מוצלחת שלמה. במשך עשורים ארוכים לאחר מכן, גם כשהשתכללו אמצעי התחבורה, שחזור המסע הפך לספורט של עשירים. וגם כאשר אפשר להקיף את הכדור בתשעים דקות של מסע במעבורת, עדיין זכינו לראות את "מסביב לעולם" בגרסה של מייקל פיילין מ"מונטי פייתון", ולשמוח מחדש בעליונותו המחשבתית של המסע הארוך והמפרך על מהירות הבזק הטכנולוגית.

לכל אחד וורן משלו

האם היה אחד מאבותיו המיתולוגיים של המדע הבדיוני? לא, אומרים תיאורטיקנים ספרותיים מודרניים. ההמצאות של ז'ול וורן התבססו על הידע המדעי הקיים בזמנו, ושמחת הארטיקולציה המודגשת שלו כשדמויותיו מסבירות לסקרנים את ההמצאות, מעידה שהיה מעוניין יותר בפופולאריזציה של רעיונות מדעיים מאשר באפשרויות הפילוסופיות והספרותיות שאלה יכולים ליצור.

ב"מכדור הארץ לירח", למשל, מוסבר לנו באריכות המנגנון השומר על אספקת אוויר צח וטרי עבור הנוסעים. ב"העיר השטה" אנחנו מתוודעים לטכנולוגיה שמאפשרת את קיומו של אי צף, אבל ההשלכות החברתיות של קיומו מעניינות את הסופר פחות מאשר עצם הפירוט. לטעמי, האבחנה הזאת מטעה מעט, כי דמיונו של ז'ול וורן, בסופו של דבר, היה המקור לתחושת השחרור של כמה וכמה מסופרי המדע הבדיוני הקלאסי של המאה העשרים. גם אסימוב וגם היינליין הכירו בתרומה העצומה של יצירתו להתפתחות שלהם: גם הם ידעו, כשקראו את ספריו, כי אם רק יגדלו קצת – יוכלו.

לכל קורא מסור של וורן יש ספר חביב יותר, כזה שיחזור אליו בלי בושה גם בבגרותו, ולא רק בשל תחושת הנוסטלגיה שהוא מעורר אלא גם בגלל האופציה לקיום אחר שהספר מציע. אני מודה ש"העיר השטה" הוא עדיין החביב עלי מכולם, למרות שיש אחרים שמסעירים את הדמיון יותר ממנו. וכן, גם "חורבן העיר השטה", שם החברה האוטופית של תושבי האי הפרוגרסיבי מתפוררת לגמרי. נדמה לי שקראתי את ה ספר לראשונה בכיתה ו', והוא היה למבשר של עניין ספרותי עמוק בתיאורי חברות אלטרנטיביות, שדיברו אלי יותר מסיפורי הרפתקאות מסמרי שיער או מכיבוש החלל. ואיזה ספר שלו אהבתם בילדות? ולאן הוביל אתכם דמיונו העצום וכושר ההמצאה של וורן? אנא ספרו לנו.