גביע וזהות ישראלית
האם רומזת השמחה עם סכנין על כוחה החתרני של הישראליות הכללית? האם היא מצביעה על כי בסוף הדרך תתגבש זהות ישראלית הגדולה מכל רכיביה?
קבוצת הכדורגל "בני סכנין" היא ערבית כפי שקבוצת הכדורסל "מכבי תל אביב" היא יהודית. כאן וכאן שחקני המפתח אינם בני המקום, ואחדים מהם מומחים זרים, אבל "מכבי" היא מותג שגלומה בו הישראליות וההגמוניה השאננה. אוהדיה יודעים שניצחונותיה כמעט מובטחים ושהפסדיה הנדירים הם לא יותר מתבלין המונע הבאשה מחמת שגרה. לעומתם מזדהים אוהדי סכנין עם מותג המגלם את הישראליות המיעוטית המקופחת. הישגיו נדירים ולכן כה יקר להם הניצחון.
פיצולה של החברה הישראלית והשטנה בין פלגיה הם תופעה קבועה ולכן היה צפוי שזכיית "בני סכנין" בגביע המדינה תעורר מבוכה ואפילו גל של חרפות גזעניות בקרב להוטי הכדורגל היהודים. הפתעה! כותרות העיתונים, מאמריהם ומאות אשגרים לאתרי אינטרנט לימדו שהמוני יהודים שמחו בתוצאה. הפרשנים בשידור חי יצאו מגדרם, לא הסתירו את הנאתם מניצחון בני סכנין, הגדירוהו כהישגו של מגזר – ומיהרו להוסיף כי זה גם ניצחונה של הישראליות בכללותה.
מה קרה? אין ספק שהאינסטינקט הספורטיבי עלץ בניצחונו של מיעוט הסיכויים. זה הולם את הדפוס הרומנטי של הגיבור העני, המפלס דרכו למרומי החברה בעזרת כשרונותיו ונחישותו. "בני סכנין" הם כרוקי, מהגר איטלקי משולי החברה, המקיז את זיעתו ודמו וכובש את זירת האגרוף למען בנו, למען עתיד שבו ישווה הבן לאמריקנים הבוטחים בזהותם.
אבל אולי מבטאת ההתלהבות מניצחונה של סכנין את שתי התשוקות המורכבות יותר: לכך שהדפוקים יקבלו לפחות קורטוב ממה שמגיע להם, ולכינונה של ישראליות אחרת, המחבקת את כל האזרחים. הפן הזה בוטא במפורש בדברי השחקנים, פרנסי הקבוצה, אישי ספורט וצופים רבים ששבו והטעימו כי "כולנו ישראלים". אמנם נשמעו במגזר הערבי קולות מסתייגים, שתבעו כי הקבוצה תדיר את עצמה מהחגיגה הישראלית, אבל הם הוסו בתרועותיהם של רבבות שוחרי כדורגל ערבים, שהתפוצצו מגאווה כאשר נשיא המדינה מסר את הגביע לראש קבוצתם. האם רומזת התופעה הזאת על כוחה החתרני של הישראליות הכללית? האם היא מצביעה על סיכוי (ולדעת אחרים – איום), כי בסופה של דרך חתחתים תתגבש זהות ישראלית הגדולה מכל רכיביה?
מהיבט אחר, השאלה הזאת נבחנת עתה במקום רחוק מאוד מזירת הכדורגל. בית המשפט דן בדרישתם של כמה אזרחים להירשם בתעודת הזהות כבני הלאום הישראלי. פרקליטות המדינה טוענת כנגדם שאין לאום כזה וכי קבלת הדרישה תערער את התשתית שעליה מיוסדת מדינת היהודים. המדינה – שבמקרה זה אינה מייצגת את כל האזרחים, אלא רק את מי שמשתייכים לקהילה הגדולה ביותר בקרבם – מבקשת להנציח אנומליה יהודית, שנגדה יצא המאמץ הציוני להקים מדינה. לשיטתה של הציונות, אשר לא כל יהודי העולם שותפים לה, היהודים הם לאום ולא רק עדת מאמינים בדת משה. הם נשארים יהודים גם אם מדינתם קרויה "ישראל". הגירתם של מיליוני יהודים ארצה, צמיחתה של תרבות מקומית ואפילו תחושתם של יהודים לא מעטים כי הם נטולי דת וישראלים יותר משהם יהודים, אינן יכולות לברוא לאום יש מאין.
מקומה של ההתמודדות הזאת הוא בשדה התודעה. הדורות הבאים אולי יאמצו מוקד זהות שאינו אתני ודתי. הסוגיה הונחה לפתחו של בית המשפט, זירה בלתי הולמת, רק מפני שבמסמך רשמי המכונה "תעודת זהות" יש סעיף הנוגע לשיוכו הלאומי של נושא התעודה.
כוונתם של העותרים היא לאגף את ההיסטוריה בהסתערות קומנדו אנכית, והנה נדרשים השופטים לפסוק בשאלה נשגבת מכוחם ומסמכותם. את המכשלה הזאת כדאי להסיר בדרך פשוטה: לבטל את סעיף הלאום בתעודה ולציין רק את אזרחותו של המחזיק בה. עם בעיותיהם של שירותי הביטחון אפשר להתמודד באמצעים אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
