פינוקיו שמי

כשאין אלים, הפוליטיקה היא הגורל. אלמלא נשבו בעולמה של המאה ה–19 רוחות של לאומיות חדשה, קרלו לורנציני היה שב מן הסמינר התיאולוגי מצוייד ברשיון כמורה, ומן הסתם היה מקבץ סביבו עדר קטן ומרוצה של קתולים מאמינים, להם היה משמש כרועה רוחני עד יומו האחרון. אלא שאיטליה של שנות הארבעים במאה ה-19 סערה סביב רעיון ה"ריסורג'ימנטו", התקומה המחודשת.

זה היה רעיון תלת-שלבי שצידד באיחודם של המחוזות השונים לכלל ישות מדינית לאומית אחת, ליצירתה של תודעה איטלקית חדשה במקום להמשיך ולהסתבך בפילוגים ובהשפעות של הכובשים הזרים שניצלו את הפילוגים – וגם, אם אפשר, להביא דמוקרטיה וחירות להמונים. לריסורג'ימנטו יש עד היום מעמד מיתולוגי בתרבות האיטלקית כתנועה עממית של חירות ושוויון. מעטים יודעים שבזכותה קיבלנו את בובת עץ האורן הכי מפורסמת בתולדות ספרות הילדים.

פשטידה כנועה

"פינוקיו" באיטלקית פירושו – עין האורן, על שם ה"עיניים" שמקלקלות מעט את המרקם האחיד של העץ, ששימש לצרכי הנגרות הכי בסיסיים – ונחשב לנחות מאוד בעיני בורגנים מהוגנים של פעם. אם קוראים את הספר בהבנה מאוחרת של מבוגרים, רואים מייד שגם ג'פטו התייחס אל היצור שיצא תחת המקצוע שלו כאל תקלה. לאט ובייסורים הוא לומד לאהוב אותו, אבל תמיד נותר כסמכות הפדגוגית העליונה, כקובע הבלעדי מה טוב ומה רע – וכמי שרוצה להפוך את פינוקיו לפשטידה כנועה וצייתנית הסרה למרותם של כל המבוגרים הטובים, באשר הללו יודעים מה טוב לילדים.

יש לפחות 20 גרסאות מוסרטות של הסיפור, לקולנוע ולטלוויזיה. גירסת דיסני מ–1940 היא עדיין אחד מסרטי האנימציה הכי מופלאים שנוצרו אי פעם. עבור ילדים רבים, זו הגרסה האולטימטיבית – אבל דיסני נטל לעצמו, כדרכו, חירות אמנותית מרובה. כבונוס קיבלנו את תפקידו המשמעותי של הצרצר כנושא המצפון, אבל אין לי ספק שקולודי היה מתהפך בקברו לו המתים ידעו לבצע סאלטות. ההחצנה והחפצון של המצפון היו מנוגדים לחלוטין לאמונותיו.גרסת 2002, עם רוברטו בניני בתפקיד פינוקיו, היא הברקה אינטלקטואלית – אבל בעצם רק הערת שוליים, בהחלט לא סופית, לסיפור אוניברסלי גדול.