המתת החסד: בעד ונגד

החלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט אורי גורן, להתיר להמית חולה ששוכב בבית החולים חודשים ארוכים מחוסר הכרה, מעוררת ויכוח. הרב ישראל מאיר לאו, משוכנע כי "חובה להאריך את משך חיי האדם, ואין לנו רשות לקצר חיים". ד"ר נעם זהר, מומחה לביו-אתיקה סבור לעומתו כי "אין כל טעם לעכב באופן מלאכותי את המוות".  שתי דעות, לשיפוטכם.  

"העיכוב הזה אינו לגיטימי"  

ד"ר נעם זהר, ראש המגמה ללימודים מתקדמים בביו-אתיקה במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן: "אף אחד בעולם לא קורה לניתוק ממכונת הנשמה 'המתת חסד'. קוראים לזה הימנעות מהארכה מלאכותית של החיים. בארה"ב, בבריטניה ובארצות אחרות דברים כאלו נעשים באופן שגרתי. לא צריך ללכת לשופט בשביל זה.

אם המשפחה מבקשת להשאיר אותו מחובר, והרופאים חושבים שאין לזה כבר טעם - זה דבר שיכול להגיע לבית משפט. או להיפך: אם מישהו חושב שיש עוד סיכוי ובני המשפחה אומרים לו חבל על הזמן. כאשר יש כזאת תמימות דעים ועדות מסויימת על רצונו של האדם - אלו דברים שקורים כל יום, אולי יותר מפעם אחת וזה דבר שגרתי.

בארץ, בגלל הטאבו המיוחד שיש בישראל מניתוק מכונת הנשמה קוראים לזה באופן מוזר המתת חסד, וזה מעורר סערה בכוס תה. לדעתי אין לזה מקום. אנשים שמשמרים את הטאבו הקיים בארץ ומאמינים שיש בו ממש, הם יחשבו שיש בזה עניין, וזה כנראה הרקע לכינוי 'המתת חסד', בעיניי ובעיני רבים בתחום של אתיקה ורפואה זה כינוי מוזר ומבלבל.

יש שאלה אמיתית של המתת חסד או של סיוע להתאבדות - לתת לחולה חומרים שימיתו אותו על פי בקשתו, או כמו בהולנד לתת לבן אדם זריקה שתמית אותו. זאת סוגיה נוקבת שיש לתת עליה את הדעת.

הרפואה המודרנית יצרה את בעיית הארכת החיים, מתוך כוונות טובות. הרבה פעמים מצילים אנשים במצבים האלו, ולפעמים נוצרים מצבים כאלה, 'עיכוב מלאכותי של המוות' בשפה של ההלכה היהודית. אז הפסקת העיכוב הזה שאין לו כל טעם ותכלית - זה לא שאם יעכבו אותו יוכלו לעשות לחולה ניתוח או טיפול מציל חיים - העיכוב הזה אינו לגיטימי.

אני רוצה לציין שהמינוח המטעה הזה של 'המתת חסד' ככינוי להארכת חיים לא מופיע פעם ראשונה בהקשר הזה. גם אז הכותרות זעקו 'המתת חסד בישראל'. כל זה מבלבל ומכניסים כאן מטענים שלא במקומם.

המתת חסד היא נושא באמת טעון מאוד מבחינה רגשית, ערכית, יהודית וגם מוסלמית ונוצרית אני חושב. זה נושא מסובך. וזה טעון: האם באמת כאשר מישהו מחליט, ואפילו החולה עצמו, שמותו טוב מחייו, יש מקום לעשות משהו להפסיק את חייו? אבל אנחנו בכלל לא מדברים על מקרה כזה. הוא מת מעצמו, רק מפסיקים את ההתערבות המלאכותית בהארכת חייו.

אולי הטאבו הזה נובע מקדושת החיים במסורת היהודית. אבל הבסיס שהארכת חיים אינה שקולה להמתת חסד מופיע כבר בהלכה, ומשום מה המינוח 'המתת חסד' להארכת חיים מלאכותית השתרש גם אצל צוותים חילוניים במחלקות לטיפול נמרץ". 

הרב לאו: "לשמור על קדושת החיים" 

הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לשעבר: "אנו יוצאים מבסיס של אמונה כי חיי האדם ניתנו לו מאת בורא העולם, ורק מי שנתן את הנשמה באפנו רשאי ליטול אותה בחזרה. תורתנו שהיא תורת חיים אומרת "ורפוא ירפא". מכאן, שניתנה רשות לרופא לרפא.

לרפא זוהי רשותו ואף חובתו של הרופא - אבל לא לקפד פתיל חיים, גם כאשר האדם הוא חולה סופני. מעניינת ההלכה היהודית שקובעת כי אם התירו להתפלל על חולה סופני שימות ויתקצר סבלו אין היתר זה שמור לבני משפחתו, שכן אין הם אובייקטיביים לחלוטין, היות וסבלו הוא גם סבלם. ולכן מנועים הם מלבקש על קיצור תוחלת החיים.

על פי ההלכה היהודית, ולא רק היהודית אני יכול להדגיש מנסיוני ומידיעותיי, אין לאדם זכות לצוות או להתיר לקפד פתיל חייו. לא הוא ברא ולא הוא יצר את הנשמה ולא הוא הכניס אותה לגופה, ואין לו הרשות עליה - כל מה שניתן לו הוא לחיות את חייו לפי קיצבה של הבורא, וחוץ מהולנד לא ידוע לי על מדינה אחת בעולם שהתירה המתת חסד או רצח מתוך רחמים בחוק.

מדוע אנחנו צריכים לחרוג ממסגרת של אלפי שנים, בה נשמרה קדושת החיים וכל מה שמוטל עלינו זה להאריך את משך חיי האדם או להפיג את כאבו, למנוע ממנו כאב, בצד הזנה, תרופות וחמצן? כל זה מוטל עלינו וזוהי חובתנו. אין לנו רשות לקצר חיים, אפילו בנסיבות המובנות ביותר. הן מובנות אך לא מוצדקות בהלכה.

כל זמן שמכונת ההנשמה פועלת את פעולתה - האיש חי. לנו יש תפקיד אחד: רפוא ירפא. פירושו לעשות כל מה שניתן להאריך תוחלת חיים. אם אפשר כמובן לרפא את החולי, מה שפה בלתי אפשרי, או למזער - למנוע ממנו כאב וסבל, בעזרת מורפיום וסמי הרגעה. מעבר לזה יש ביטוי: הוא החותך חיים לכל חי, רק הוא שנתן את הנשמה יכול ליטול אותה בחזרה.

ללכת להוציא אותו מתוך המכשירים - זה פשוט רצח מתוך רחמים, ואסור על פי ההלכה".