קצת פרופורציות
באווירתו של המאבק הפוליטי על עתיד השטחים הכבושים מנסרות ללא הרף "פקודות בלתי-חוקיות בעליל"
עד לפני כמה שנים אוירו כרזות הקק"ל בדמותו של איכר עברי המפזר זרעים במענית. "נושא משך הזרע" ייצג את בעילת האדמה הנטושה ואת נירמולו של העם היהודי, השב אליה ומרווה אותה בזיעת אפיו. כך נחלם המפעל הציוני בתקופה שבה עסקו רוב האנשים בעולם בעבודת אדמה והרומנטיקה האגררית לכדה את דמיונם של הוגים וסופרים. כיום עוסק בחקלאות שיעור זעיר מהאוכלוסייה בארצות המפותחות וישראל בכללן. "היהודי החדש" אינו דווקא בעל החממות המסתייע בפועלים תאילנדים."התלם האחרון" כבר אינו משרטט את הגבול המדיני.
אלא שסמלים נגוזים הרבה אחרי שהמסומלים נפטרים. הסמלים משוקעים בזיכרון הקולקטיבי ודמגוגים יודעים לשוות להם חזות רעננה. כך מוצגת הצבת מכולה על גבעה שדודה כפי שהוצגה העלייה לחניתה בהיסטוריוגרפיה הציונית. כך מתחפשת מדשאה בפרבר גנים לשדה דגן שנזרע בנגב בדמע. כך מומחז המעבר מווילה סמוקת רעפים לתאומתה, במרחק קילומטרים אחדים, כמעשה של "עקירת נטוע". כך מוצגת ההתנתקות מעזה כבגידה באתוס החלוצי, מעשה נפשע שמותר להתנגד לו באלימות.
הצדקת האלימות נשענת על עוד תעלול של העלאה באוב: שימוש מתחכם במונח המשפטי "פקודה בלתי-חוקית בעליל", המהדהד כאמת עתיקה שאפשר לגלגלה על כל מרידה בחוק.
נרענן את הזיכרון העצל: ערב מערכת קדש טבחו שוטרים ממשמר-הגבול 43 מתושבי כפר קאסם שאיחרו לשוב משדותיהם ולא ידעו כי הכפר נתון בעוצר. השופטים הרשיעו את השוטרים באחריות לרצח, הואיל ואדם חייב להפר "פקודה בלתי-חוקית בעליל". המסיתים להתנגדות אלימה עלולים לחולל מעשי רצח, אבל הם הופכים את היוצרות ומצדיקים את חטאם במונח שנוצר כדי להזהיר את האזרחים מפני מעשה קין.
מן הצד המשפטי, פינוי יישובים כמוהו כהפקעת נכסים, אשר השלטונות סבורים כי השימוש בהם יועיל לכלל הציבור. מעשה זה אינו נבדל עקרונית מהפקעת מגרש פרטי כדי לסלול כביש, או מהפקעת פרדס כדי לפתח אזור מגורים חדש. תכופות מתנגדים בעלי הנכס להפקעתו והמחלוקת נגמרת במיקוח על גובה הפיצוי הכספי, ויש שהערכאות קובעות אותו.
כדי להחיש את הפינוי מתכוונת הממשלה לחוקק חוק מיוחד לעניין ההפקעה והפיצוי. אכן, באווירתו של המאבק הפוליטי על עתיד השטחים הכבושים מנסרות ללא הרף "פקודות בלתי-חוקיות בעליל", אבל אלה אינן יוצאות מטעם השלטונות, אלא מטעמם של מורי הלכה, המלמדים את חסידיהם כי חוק התורה משית "דין רודף" על מנהיג המעז להורות על נסיגה. הפקודה התורתית-לכאורה למרוד במלכות היא זו שעליה מתנוסס "הדגל השחור".
מי שהשתתף בייסודו ובפיתוחו של יישוב, גידל בו את ילדיו ונכפה לעוזבו, יסבול מצער הפרידה ומטרחה רבה, אבל זו אינה טרגדיה נוראה, אלא אם כן מפמפמים את הכאב ומעצימים אותו.
יש בכוחה של תעמולה מתבכיינת להשריש בלב אנשים את תחושת הקורבן ולשכנעם כי הם "סובלים מטראומה" ועולמם נהרס לבלי השב. מה קל להשכיח כי בישראל חיים מאות אלפי אנשים שהקימו את עולמם מחדש, על הריסות השואה, השכול וההגירה.
פרופורציה, פרופורציה!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
