הקדוש בעל הבלורית מנחל צלמון

שמעון ברמן, יהודי הונגרי, סוחר עצים שגדל בנערותו ביער, עקר בשל צוק העתים אל מעבר לאוקיינוס. באמריקה היה מוהל ורב, חזן ומוכר סידקית, הוגה בהתיישבות יהודית חקלאית וחולם על גאולה אמיתית מתוך עבודה של ממש. בגלגוליו השונים, בין אירופה, אמריקה וארץ ישראל, היה מעורב בניסיונות לקניית קרקע ופירסם ספרים ומאמרים למכביר, שבהם קרא לתחיית חיי העבודה והחקלאות היהודיים בארץ. 

מאוכזב מרבנים וגבירים עשירים שנידו אותו והשיבו פניו ריקם כל אימת שהיה מנסה לבקש מהם ממון לענייני יישוב וקניית אדמות, מת ברמן בטבריה, כמעט חסר כל. השנה היתה 1884. 

בשנות ה-70 של המאה ה-19 הסתובב שמעון ברמן ליד טבריה, וכה כתב בספרו 'מסעות שמעון': "ביום ב', פרשת ויקרא, יצאנו חמישה אנשים מאגודתנו לראות את המקום. משהגענו לשם נתגלה לעיני נוף רומנטי במיוחד: מישור לאורך מיל אחד, לשמאלו גבעות נמוכות ולימינו ים כנרת. כאן האדמה הפוריה באדמות הפוריות של ארץ הקודש: מעיינות רבים יפכו מימיהם הזכים, ונועדו להשקות מיטב הכרמים לעצי פרי למיניהם. וכן אפשר יהיה להניע במים אלה טחנות מים ובתי חרושת. אלפיים משפחות יוכלו למצוא כאן פרנסה של כבוד בעבודת אדמה בלבד, ועוד אחרים כעובדי חרושת".

".... מקום מופלא זה שומם בחלקו הגדול. כאן נמצא ישוב קטן הידוע בשם אבו-שושה. במקום זה חנינו וסעדנו ארוחת צהרים.... הזמנו חלב עיזים שנחלב במקום. זה ערב לחיכנו וכך ריעננו את עצמנו. היה יום נאה, יום אביב כמו באירופה ... מתוך מי הים קפצו כפעם בפעם דגים רבים כאילו תובעים הם איתנו להטילם על גבי מחבת".

"אח! איזה עתיד מופלא צייר הדמיון לפנינו. חברי לאגודה אמרו שמקום זה שוב לא ייקרא אבו-שוב שה, אלא אבו-שמעון, על שמי".

"כדי לעמוד על הלך רוחם אמרו ידידי לערבים שבאתי לכאן כדי לרכוש את האדמה להקים עליה מושבה יהודית. הערבים השיבו: אנו בוחרים להיות עבדים ליהודים מאשר בעלים לעצמנו בניהול משקי אשר כזה. ויש להעיר שכמעט כל האדמה המצוייה בידיהם של ערביי ארץ ישראל אינה שלהם אלא של הממשלה, וידוע לכל שהממשלה התורכית מעוניינת מאד שהיהודים יקנוה".

"מאבו-שושה חזרנו, שמחים ומעודדים, לטבריה".

דגים מתעופפים בהתנדבות

לא צריך להיות מבין גדול בתולדות הקונפליקט כדי להודות שההובר הזה בכוכבי הדמיון לא הבין דבר וחצי דבר ממה שראו עיניו. שאם לא כן, הרי שבוואדי א-רובדייה, הוא חלקו התחתון של נחל צלמון בואכה גינוסר ומגדל, היתה קמה עיר תעשייה אשר מפעלי החרושת שלה היו ניזונים ממימי המעיינות של עין נון, דשנה ורביד. לא זו בלבד, אלא שאלפי הפועלים שבה היו ניזונים לא רק מפירות, אלא גם מדגים שהיו מתעופפים בהתנדבות היישר מבין אדוותיו של האגם אל המחבתות הרוחשות במטבחי הפועלים. את כולם היו משרתים בענווה כנועה בדואים משבטי הבקעה, שהרי ממילא אין להם אדמה ובמקום לעופף באוויר היו מעדיפים עבדות אצל הפועלים לוכדי הדגים המקפצים.

כיוון שאפילו רבני טבריה, וצדיקים גדולים אחרים מהעולם היהודי, לא התייחסו ברצינות מרובה לחלומותיו של שמעון ברמן, ניצלו האדמות האלה, ועד שלא קמו מגדל המושבה, ומאוחר יותר הקיבוץ גינוסר, ישבו כאן ערביי הכפרון דל המראה אבו-שושה וטחנו חיטה ושעורה לבורגול ולקמח דק בטחנות הקמח שלהם. אלה הונעו בשפע מימיהם של מעיינות הנחל, בעיקר עין רביד, הוא עין א-רובדייה, שבימות הקיץ מימיו נעלמים כולם בצינורות מודרניים ורק מזער מהם ניגר היום אל האפיק.

והשם אבו-שושה, כלומר בעל הבלורית הפרועה - מהיכן?

קדוש מוסלמי זה, שהאגדה עליו נסבה סביב מעשי גבורתו נגד הכופרים, חזר לביתו מאחת ממלחמותיו המוצלחות. את אשתו האהובה תפס בקלקלתה, ובזעמו הרב סירס את מנאפה, תלש את קרקפתה והטיל את שהסיר מהם לשמיים, שהרי הכל בא מידיהם...

מקומו של אותו קדוש, וליתר דיוק המקום בו רוחו שורה עליו ומביאה ברכה למסתופפים אצלו, נמצא במעלה הנחל מעט, מעבר לחורשת האקליפטוס שמעל שרידי הבוסתנים של אבו-שושה. זהו עץ שקמה ענק, שאמירו העצום אכן יכול להיראות - לבעל חזיונות מחויך - כציצת שיער ענקית. גזעו רב המידות מפוצל כדבעי וענפיו הגדולים כורעים כבר אל האפיק, עמוסים בגמזיות שתיכף יצהיבו את לחייהן הקטנות והמתוקות להנאת מי שיגיע אצלן לזוללן.

יום אביבי כבאירופה - כדברי שמעון ברמן, לפני 134 שנה - לא יהיה כאן, אבל גם בעיצומו של הקיץ, רוח צהריים מאוושת מתחת לאמירה העצום של השקמה היא משהו שיכול לעצור רמך במרוצתו ולהרגיע כל דבר סוער ומורתח בחום הנורא של עמק הכנרת.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים גליל תחתון, העמקים והגלבוע (מס' 3), מול קיבוץ גינוסר, במעלה נחל צלמון, כ-3 ק"מ ממערב לכביש מס' 90. סימון שבילים כחול מוביל למקום.