קינה על מות ילדים

אם מישהו יקר לך נפטר, ואת בכל זאת רוצה לבכות ולהתאבל על האבידה, כדאי שתעשי את זה רחוק מאנשי הדת. "כל הצער בעולם הוא תוצאה ישירה של חוסר הבנת המציאות", ירצה לך הפאקיר באהבה אינסופית אך מסוייגת, למראית עין. "איך אפשר לאבד משהו שאף-פעם לא היה שלך?"

"תראי אותך, איזו בדיחה", ינסה לעודד אותך הסדהו (נזיר) או אחד ממיליוני חבריו לדרך. "יושבת ומייבבת על מישהו שהתעורר מחלומו, מה, זה לא מצחיק ביותר?"

"הבכי שלך מפריע לנשמה", ינסה להרגיע אותך הכוהן. "תנסה לשמור על לב רגוע, כדי שהנשמה תצליח להמשיך הלאה מבלי להיתקע".

ואת, ההודית האסלית, או המאומצת, יודעת בליבך שהם צודקים, עוצרת את הדמעות, נושמת ומתבוננת בנשימה, מתחברת אל מאגרי השלווה הפנימיים ומנסה לשחרר באהבה ובנועם את חבריך ולאחל להם, בכנות מוחלטת, מסע מוצלח.

לפעמים זה מצליח, וזה מרגיש כמו טיסה ללא כנפיים במרחבי ההוויה האינסופיים. לפעמים מסתננת דאגה שלא באמת שיחררת כלום, ושהעצב שלך סתם נכלא לו מתחת לאיזו צ'אקרה והוא עוד יתפרץ, אם לא בגלגול הזה אז לבטח בבא.

לפעמים, ברגעים פחות מוצלחים, את חושבת לעצמך, בטרוניה מרירה, שהיית רוצה לראות איך הם עצמם, כל הקדושים האלה, יגיבו בעצמם כשאהוב לבם יפרוש מעולמו. ואז את רואה, שבדרך-כלל התנהלותם מול אבידה אישית היא שקטה, רגועה, וחיננית.

ארץ אוהבת ילדים

המצב קצת שונה כשמדובר במוות של ילדים. האמיתות הן אותן האמיתות, אבל אנשי הדת מגיבים קצת אחרת, כשילד "עזב את גופו" (המונח המקובל כאן לפטירה). גם הילד זקוק לאווירה שלווה כדי להמשיך את מסעו בשלום, אבל הזרועות של כולם רוצות להחזיק אותו חזק, ובהודו, ארץ אוהבת ילדים במיוחד, אפילו הפאקירים המסוייגים ביותר ישתמשו בשני הרופי היחידים שברשותם כדי לקנות סוכריות לילד מזדמן.

אפילו הליך הטיפול בגופות שונה בין ילדים למבוגרים. כולם יודעים שבהודו שורפים את הגופות, כדי לעודד את הנשמה להמשיך הלאה ולא להביט לאחור. אבל ילדים מתחת לגיל 12 נקברים בכל זאת בעפר, בחיקה החם והאיתן של אמא אדמה.

ובכל זאת, רוב הילדים שעזבו את גופם בשריפה הגדולה בבית-הספר הפרטי 'שרי קרישנה' בעיירה קומבקונאם שבמדינת טאמיל נאדו, לא זכו לקבורה. "האל החליט מה שהחליט, ובני נשרף כמו מבוגר", אמר אב שגופת ילדו בן התשע לא זוהתה. עיתונאים שהגיעו למקום מדווחים על אווירה איומה בעיירה, שאיבדה ביום שישי 90 מילדיה, רובם מתחת לגיל 10. בשכונת פאלאקראיי הישנה, בה נהרגו 12 ילדים, כבר שלושה ימים לא הכינו אוכל ולא שתו צ'אי.

ביום שני דווח בעיתונות שחמישה עובדי בית-הספר נעצרו, והוא נסגר בצו משטרתי. המנהל ברח ועוד לא נמצא, וכמוהו 24 מורים (איך זה שלא נהרג אפילו מורה אחד, תוהים כולם בבעתה, שהולכת וגוברת בכל יום שעובר). הממשלה הכריזה שתתחיל לבדוק ולסגור את כל בתי-הספר שנבנו באופן 'חלטוריסטי'.

גיבורה בת תשע

הציבור ההודי אינו מסופק. "בטח, תעצרו את עובדי המטבח המסכנים", מילמל בעל הפאב שקרא את העיתון מעבר לכתפי, "אבל תשאירו במשרתם את עובדי משרד החינוך, את האדריכלים ומנהלי הבניין ועובדי העירייה שמאשרים כזה מבנה, את מרכז שירותי כיבויי האש ואת השר שאמור לתת לו תקציב".

הוא שואל אותי אם לי יש מושג, אבל אין לי. "השנה נולדה לי עוד תינוקת ועכשיו יש לי שניים, הוא מוסיף בקול מרוגש, אבל לאחי יש רק ילדה אחת. מה הוא יעשה אם יאבד אותה? לא תהיה לו סיבה לחיות".

הצער בימים האחרונים משותף לכל ההודים, ולמרות רצונם הכן לזכור את האמת האבסולוטית שעומדת מאחורי המציאות החולפת, רבים בכו בימים האחרונים, ילדי בית-ספר, אמהות כפריות ושוטרים במדים.

האירוע הוליד גם גיבורה: תאראניקה בת ה-9. כשדודה שמע על השריפה, הוא חש למקום כדי לנסות ולהצילה. הוא הצליח לפרוץ פנימה, דרך המסדרונות הבוערים, ומצא את אחייניתו כשהיא עולה באש. בעודו נושא אותה בזרועותיו החוצה, ביקשה ממנו שימהר לשוב פנימה כדי להציל את חברותיה. הדוד עשה כמצוותה, ובינתיים, בחצר בית הספר, תאראניקה עזבה את גופה. דודה, שרוי בהלם כבד, מטופל בבית-החולים.

"אני כל-כך גאה באחי ובבתי", אמר לתקשורת אביה, בהראתידאסאן, דרך דמעותיו. "משמעות חייה התגלתה בנשימתה האחרונה. אני רוצה לאחל לה, לכל הילדים ולכל משפחותיהם רק שאנטי ושאנטי ושאנטי".

כל תושבי העיירה יצאו ביום ראשון למפגן שלום, טקס שמיועד לאלה שהלכו ולאלה שנשארו. עובדי החינוך הבטיחו ל"סייע מאוד", נפשית וכלכלית, לתלמידים הניצולים. "אלך לבית ספר אחר", הבטיח ילד בן 14, פצוע במצב קל, "אלמד חזק ואצליח בבחינות".