לא נדבר על אהבה
המבוכה שהייתה נחסכת לו נהגו בישראל חוקי הגירה המבוססים על טובת הכלל
אהבה היא רגש עתיר רייטינג. כך היה מאז ומעולם, אבל רק ב-200 השנים האחרונות עלה על דעת הבריות כי "אהבה ונישואים הולכים ביחד, כמו סוס ועגלה" (ראו להיט של פרנק סינטרה).
בעבר, בטרם השתלטה התפיסה הרומנטית על התרבות האירופית, היו הנישואים עסקה בין משפחות. חוקרי ההתנהגות האנושית אומרים שגם בימינו מנחים כללי השוק את בחירת בן הזוג וכי אהבה היא חוזה סמוי, אבל הסבריהם הצוננים אינם מפחיתים ממעמדה הנשגב של האהבה ומרום מעמדם של הנישואים.
הפרדה בין איש לאשתו, האמורים להיות גם נאהבים, נתפסת כמעשה אכזרי ביותר ויש לכך ביטוי בחוקי ההגירה. ברוב המדינות מאצילים האזרחים את אזרחותם על בני זוג מהגרים, כי "לא יעלה על הדעת" להפריד בין אוהבים שהממלכה או כוהני הדת קידשו את אהבתם.
זו, כמובן, אמת פגומה: נישואים לצורכי הגירה ולא מחמת אהבה הם פרקטיקה שכיחה ולעיתים אפילו מיזם לאומי. בתקופת המנדט יצאו אלפי גברים יהודים מכאן לאירופה, נשאו נשים בלתי מוכרות להם, הביאון ארצה ונפרדו מהן לנצח. כך הערמנו על תקנות "הספר הלבן" והגדלנו את האוכלוסייה היהודית המקומית. כך עושים רבים מהפלסטינים, תושבי השטחים הכבושים והמרוששים, וכנגדם הוארכה לא מכבר תחולתו של חוק השולל את זכותם להתאזרח בישראל.
הרקע לחוק הוא נהירתם לישראל ברבבותיהם, אבל הנימוק לחיקוקו לא היה דמוגרפי אלא ביטחוני. צביעותו של הנימוק הזה גרמה לכך שאפילו אחדים מהח"כים הסמיקו בשעה שהצביעו בעד קבלתו.
מתנגדיו התקיפים בכנסת ובעיתונות פרטו על מצפונם של היהודים בעזרת סיפורים על זוגות אוהבים שנקרעו זה מזה בעטיו של החוק, ואשר מצבם הוחמר בעקבות בניית גדר ההפרדה.
המבוכה הייתה נחסכת לו נהגו בישראל חוקי הגירה המבוססים על טובת הכלל. איך תוגדר טובת הכלל? ההגדרה גמישה ומתנסחת מפעם לפעם על-ידי השלטונות הנבחרים. כך עושות כל מדינות ההגירה, המחליטות כמה מהגרים רצונן לקלוט ובפני מי ייפתח השער. אמות המידה העיקריות הן כלכליות, אבל תכופות מביאים בחשבון גם את הצורך בשיווי משקל דמוגרפי בין העמים החיים במדינה.
דוגמה ידועה היא מכסות ההגירה שהנהיגה ארה"ב בין שתי מלחמות העולם, בהתבסס על המבנה האתני של אוכלוסייתה. כאשר זקוקה הגדולה בדמוקרטיות למתכנתים, היא מגדילה את מכסות ההגירה לבעלי המקצוע הזה, וכאשר השוק רווה – היא מצמצמת את המכסות. היא אינה מתנצלת על כך שטובתה שלה עומדת בראש מעייניה ולא טובתם של המוני הצובאים על גבולותיה.
לו היו גבולות המדינה נעולים לחלוטין בפני אזרחיה הפלסטינים, אין יוצא ואין בא, הם היו מוצאים כאן את זיווגיהם, מפני שהמצאי בשוק גדול דיו. כך גם לגבי יהודים, הקוראים בשיר השירים, "אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לא מוכרחים להתאהב דווקא במי שהחוק מונע את הנישואים עימו והמדינה אינה חייבת להעדיף את אהבתם של שני פרטים על פני טובת היחדיו הלאומי.
הבעיה נעוצה ב"חוק השבות". החוק הזה היה מוצדק מאין כמותו בימים שהמוני יהודים נרדפו בשל יהדותם וישראל הייתה מקום מפלטם היחיד. כעת נותרו בו משמעות סמלית מעומעמת ונזק סמלי ומעשי רב: יישומו מעורר סיבוכים אינסופיים בשאלת מיהו יהודי ואיזו קרבה משפחתית ליהודי מזכה גוי באזרחות ישראלית. ככל שהרחיב החוק את מעגל הזכאות, התרופף צידוקו המוסרי והתבלטה אפלייתם של אזרחי המדינה הפלסטינים.
לו היתה מדיניות ההגירה שלנו מושתתת על אמות המידה הנוהגות במדינות הגירה אחרות, יכולנו לדחות את מי שאיננו חפצים בו מן הטעם הפשוט שאין הוא נרדף במולדתו והמאמץ להטמיעו בקולקטיב האזרחי כבד מדי. זו סיבה מספקת להדוף גם רבבות פלסטינים, בלי לחוש רגשי אשמה ובלי להיאשם בגזענות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
