הסופר אורי אדלמן הלך לעולמו

חבריו הקרובים אמנון ז'קונט ורעייתו ורדה אמרו ל-ynet: "אנחנו רועדים, המומים ולא יודעים את נפשנו מאז קבלת הידיעה. זו היתה תקופה נהדרת בשבילו, הספר מאוד הצליח והוא היה מאושר".

ורדה רזיאל-ז'קונט נזכרת: "אורי התקשר ביום ראשון, היה לו חשוב להגיע להלוויה של אמא של אמנון שנפטרה, אבל הוא אמר שהוא מרגיש נורא ושיום קודם לכן הוא חטף כאבים מהשאול. אני זוכרת את המשפט הזה כי הוא השתמש במילים חריפות מאוד. זה כל-כך מוזר, הוא היה במצב רוח כל-כך טוב לאחרונה, הוא דיבר עם אמנון על הספר הבא שהוא כותב". אדלמן הותיר אחריו גם אם, רעייה ושלושה ילדים.

"אני זוכר את הרגע והמיקום המדוייק בו עלה בדעתי הרעיון המוביל של 'משוואה עם נעלם' (זה היה תוך כדי נהיגה, אם מישהו מתעניין, כשחלפתי על פני הפלנטריום של רמת אביב, וזה היה ביום הולדתי השלושים ומשהו). בבת אחת 'נהייה' לי הרעיון של אדם המואשם בגרימת מוות, והוא עצמו מאמין באשמתו. הסיפור עבר גלגולים רבים (במשך כחמש שנים), ונכתב פעמיים - עד אשר הגעתי לגרסה שהשביעה את רצוני".

"איך הדברים מתחילים? הייתי שמח לדווח שמדובר בשעות של ריכוז, של השראה עליונה, של הקשבה עצמית לרגע הנכון... בולשיט. לא נכון. לפחות לא אצלי. אז איך בכל זאת? אני מייצר-רעיונות סדרתי. לא עובר יום בלי שעוברים אצלי במוח עשרים רעיונות לספר. רוב רובם לא שווים כלום, ואני מוחק אותם מהמוח שלי. אחרי כך וכך שבועות או חודשים, כשאני מוצא את עצמי חושב וחוזר וחושב על רעיון מסויים, זה אומר שכנראה יש משהו. משהו שמתאים *לי*. אחרי אותו רעיון ראשוני בא חלק טכני למדי של תכנון הספר. אני מתכנן את העלילה הכללית, ואחר כך 'מפרק' אותה לפרקים ובונה לוח זמנים מדוייק. רק אז, כשהכול פחות-או-יותר ברור, אני מתחיל בכתיבה עצמה. והסיום נקבע במידה רבה על פי תאריך ההוצאה לאור הנקוב בחוזה. פשוט, לא?".

"לדעתי, כל המחסום הנוראי של המילה הראשונה / הדף הראשון אינו אלא מיתוס מהקולנוע. זה מצטלם נהדר לראות סופר מתוסכל מול מכונת כתיבה, מקליד מילה ואז קורע בחמת זעם את הדף ומשליך אותו לפח (מעבדי התמלילים הרסו מעט את הדרמטיות של הג'סטה). קיימות כל כך הרבה בעיות בכתיבת ספר: העלילה, הקצב, המבנה, הדמויות, ועוד מיליון נקודות אחרות. אם הבעיה שלנו היא מה תהייה המילה הראשונה - סימן שאנחנו כבר במצב מצויין".

"לא 'ידעתי' שאני רוצה לכתוב ספרים. פתאום הבריק לי רעיון לספר ('קונצ'רטו למרגל ולתזמורת'). ישבתי, כתבתי אותו, שלחתי להוצאות לאור, ובסופו של דבר הוא יצא לאור ב'כתר'. הספר הראשון שלי לא היה יוצא לאור ללא האיש שערך אותו, והפך להיות אחד מחברי הקרובים ביותר - אמנון ז'קונט. אמנון גם ערך את ספרי השני, 'משוואה עם נעלם'. אם כי כבר בספר זה, התחלתי בנוהג של לחשוף את הטיוטה הראשונה של כתב היד למספר גדול של קוראים, ולקבל מהם כמה שיותר תגובות. בספרים הבאים ('בסימן ונוס', 'שעות מתות') - הלך המספר וגדל בצורה מפחידה, ועל כך ניתן לעמוד מקריאת דפי התודות בסוף הספרים הללו. את שני הספרים האחרונים כתבתי ללא עורך (יש אמנם עורך לספרי המתח בהוצאת 'כתר'. הבעיה היא שקוראים לו אורי אדלמן), אבל - כאמור - עם 'קבוצת מבחן' גדולה. מעבר לכך, אני מתייעץ, על פי העניין, באנשים עם ידע ספציפי שנחוצים לעלילה המסויימת. בספר האחרון ('שעות מתות') היו אלה, מדרך הטבע, רופאים, פרמקולוגים, משפטנים ואנשים מקהיליית הבטחון".