סיפורו של בית הכנסת בנבוריה

אי שם, בתקופה שבה הייתי חמוש בשקית בד ובמלקחיים, כדי ללכוד זוחלים שונים ולהביאם אחר כך לידי ייסורים גדולים וצער בעלי חיים – והכל בשם המדע ואהבת הטבע כמובן – נודע לי שבעין נבוריה, בלב יערות האורן הצפופים של הרי צפת, חיות עדיין בשלווה חסרת חשש כמה סלמנדרות. הן אומנם לא 'זוחלים' אלא 'דו-חיים', אבל נחוש בדעתי להוסיף אל שקית הבד כמה מן היצורים האומללים האלה הגעתי ביום חורף יפה אחד אל חלקת סלע לבנה וגדולה ביער ביריה.

משקע אחד בשוליה נבע עין נבוריה במרץ חורפי מבטיח. בשלוליות אשר נקוו בגממיות הסלע הרחבות צמחו חישות של צמחי מים ופה ושם אכן הסתובבו בלאות כמה סלמנדרות צעירות. לוען המהודק כעין חיוך לעגני ועיניהן הפעורות הקנו להן אז, בעיני, מראה של ליצני קרקס הרצים להחליף את לבושם מאחורי הקלעים.

משהו לא ברור גרם לי לעקוב בהשתאות אחר טפיפתן אל הבריכונות הקטנות, ובניגוד ל"ייעודי המדעי" לכאורה, נכמרו רחמי על הליצנים הכושלים ואת שארית זמני שם ביער ביליתי במצוד בזוי של לטאות.

מח'רבה לבית כנסת

לא רחוק משדה הציד שלי התגלגלתי אל שרידים דלים וחסרי חן של חורבה עתיקה עם שישה עמודים נפולים, סימני רצפות הרוסות ועוד כמה עדויות אבן לכך שפעם גרו כאן בני אדם. על המפה היה כתוב באותיות מאוד דקות – ח'רבת נרבתין.

חלפו שנים. אני כבר לא צד חיות קטנות, אנשי הקרן הקיימת הכשירו את דרכי הבוץ של יערות ביריה, המעיין נחשף ומשטחי הסלע הנהדרים שלו נוקו. השם ח'רבת נרבתין לא נהגה עוד, אפילו בפי זקנים מופלגים. שמה של החורבה הסמוכה – שהאנשים שחיו בה בעבר שתו ממי המעיין עם הסלמנדרות וכיבסו בו את שלמותיהם – חזר להיות 'נבוריה', כבעבר, ומי ששיקם את המעיין קומם בעדינות גם את מפץ העמודים שהיו מוטלים שם והציבם חזרה כדי לרמז כיצד נראה פעם בית כנסת קטן של יהודים בגליל אחרי חורבן הבית.

סיפורו של בית הכנסת התמים הזה, שניצב בשולי דרך הנוף העוברת ביער, הוא סיפורו של היישוב היהודי בגליל. שרידים שנמצאו בנבוריה קשורים כמעט כולם בבית הכנסת שהיה בה: אבן מעוטרת בתבליט גביע עם דליות של גפן, בסיס לעמוד ועליו, למרבה הזוועה, חקוקה ארנבת, שהיא חיה טמאה ואפילו זצוק"ל הרב ש"ך גידף באמצעותה את השמאלנים החילונים ימח שמם.

חשוב מכל אלה הוא המשקוף המופלא, שעליו חקוקה הכתובת העברית "למספר ארבע מאות ותשעים וארבע שנה לחורבן הבית (שנת 564 – ס.ב.י) נבנה בסרר חנינא בן ליזר ולוליאנא בר יודן".

עד כמה היתה שררתם (כן, קדמונינו חרתו בשגיאה...) של בני יודן דומיננטית תלמד אולי העובדה שגם בבית הכנסת בברעם נמצא חקוק שם החמולה הזו, ועל אף שחלפו כמעט 500 שנה מיום שמעסיקם, הקדוש ברוך הוא, הסיר פניו מעמם ומקום עבודתם בירושלים נסגר לנצח, עדיין המשיכו כאן לנהל את ענייני הציבור, ומן הסתם לא בחינם.

בית הכנסת הזה, של בעלי ה"סרר", נבנה לראשונה אחרי מפלתו הנוראה של בר כוכבא והתחלת ההשקעה של יהודים נבונים בגליל, בעקבות האכזבה והשואה שהנחיל להם בן כוסבה. משהתרחב ורווח היישוב היהודי בגליל, הורחב גם בית הכנסת, והאמת היא שהייתי נותן הרבה כדי להיות ֽעד חי לקיומו של היישוב הצנוע הזה בלב ההרים והיערות.

הוא גם סבל קודם לחידושו בשנת 564 מחורבן, שמקורו ברעש אדמה קשה (שנת 306), או שהיתה זו פעולת עונשין רומית בעקבות מרד נוסף של הוזים חסרי לב אשר פגע נוראות ביהודי הגליל ונקרא 'פולמוס גאלוס', על שמו של מפקד גייסות רומי שדיכא גם את המרד הנואל הזה.

כמו כל היישוב היהודי בגליל, הנטישה התרחשה במאה השביעית, עם השתלטות הערבים על כל המזרח התיכון. מה חבל.

בלא מקרר ובלא שירות הטסה

כיוון שפטור בלא כלום אי אפשר לנו, מצאנו שמאז ימי הביניים מקדשים כאן עובדי הקברים היהודיים את קברו של רבי אלעזר המודעי, מי שהיה חז"ל גדול ומתומכי בן כוסבה, ומשביקר את מעשיו בעט אותו רשע בראשו של התנא והרגו. על כך, אומרת האגדה, לקה בן כוסבה ונחל מפלה וסופו שרשע גדול ממנו – אדריאנוס קיסר – חיסל אותו.

תמיהה גדולה היא כיצד התגלגלה גופתו של החז"ל – בלא מקרר ובלא שירות הטסה באותם ימים – מביתר הרחוקה, שם בעט בו בן כוסבה, ועד למרומי הגליל.

גם רבי יהודה איש נבוריה קבור שם, והרי כמעט לא מצאנו אישיות חשובה ממנו... ואף רבי יעקב, גם הוא "איש נבוריה", אלא שאמורא זה היה מין וחוטא, כלומר התנצר רחמנא ליצלן, ומשהורה תורתו בקיסריה ובצור ביזוהו רבנן ואף הילקוהו. אויה, אללי!

איפה זה

במפת הטיולים וסימון שבילים 'גליל עליון' (מס' 2) ועל דרך הנוף שהכשירה קק"ל ביערות ביריה, בין חניון מחניים מעט מצפון לחצור הגלילית, לבין חניון עין זיתים על כביש 886, מצפון לצומת עין זיתים. אפשר להגיע אל נבוריה בכל כלי רכב.