תחזוקת המוסר
המוסר זקוק לתחזוקה מתמדת ואנשי התחזוקה שלו אמורים להיות אנשי החינוך, ויותר מכולם הרבנים
וינסטון צ'רצ'יל התלבט לפני שהחליט להפציץ את חבל הרוהר, לב החרושת הגרמנית הכבדה. בעת ההיא, ב-1942, עמדה בריטניה על נפשה, כפסע בינה לבין תבוסה, אבל צ'רצ'יל ידע כי בהפצצות ייהרגו אזרחים רבים וחשש פן בבוא היום יואשם בפשע מלחמה. לכן רק הודה כי סביר להניח שגם "מגורי פועלים" גרמנים ייהרסו.
בהמשך המלחמה סולקו המעצורים ומפציצי בעלות הברית הבעירו את ערי גרמניה והרגו רבבות אזרחים. אבל גם אז היו בבריטניה קולות שדרשו איפוק. הארכיבישוף מקנטרברי, ראש הכנסייה האנגליקנית, הפציר בצ'רצ'יל לעצור את מסע הנקמה, והמנהיג הדגול לא השיב לו והשים עצמו כמי שאינו יודע בבירור מה קורה. אפשר לתאר את התנהגותו כצביעות, שלפי פתגם שנון היא האתנן שמשלמת הרשעות למידות הטובות. נעדרי המצפון אינם נזקקים לה, כי אינם מבחינים בין צדק לרשע.
הוויכוחים על עוצמת המכות שאנחנו מנחיתים על הפלסטינים גם הם נגועים בצביעות לא מעטה. לא מפני שהחברה הישראלית התרוששה לחלוטין ממצפונה, אלא דווקא מפני שיש לה שרידי מצפון. אלמלא כן, לא היינו שואלים מהי "פצצה מתקתקת", מהו גודל המטען שמותר להטיל על ביתו של רב-מחבלים ומה מידת הסכנה שאליה מותר לחשוף את לוחמינו כדי לצמצם הרג אזרחים פלסטינים. לא תמיד הימנעות אדוקה מאלימות היא החלופה המוסרית הנאותה ובמלחמה שאנו מנהלים כרוך כל מעשה בשאלות מוסריות, שרק רשעים גמורים וצדיקים גמורים פוסחים עליהן ברגל קלה, ישמרנו אלוהים מאלה ומאלה.
אבל ברור שקל להתפרע מאשר לבלום את תאוות הנקם המבעבעת בקיבה. היצר חזק, המוסר חלש ובנפשו של כל אדם שוכן כהנא שיש לדכא ללא הפסק. מי מאתנו לא חלם על נקמת ילד קטן שלא ברא השטן? מי לא רצה להסיר כל רב-סרן ולא השתוקק להאביד המונים בתגובה על מעשה רצח שעשו הפלסטינים? המוסר זקוק לתחזוקה מתמדת ואנשי התחזוקה של המוסר אמורים להיות אנשי החינוך, ויותר מכולם הרבנים.
מדוע דווקא הם? מפני שכל עיקרה של התורה הוא ריסון היצר, ומפני שהם מתיימרים להשמיע דעת תורה, כלומר לחוות את דעתם בהשראת דברי אלוהים חיים, ומפני שהשפעתם על תלמידיהם וחסידיהם גדולה בהרבה מהשפעתם של מחנכים חילונים.
והנה, קורה ההיפך מזה: רבים מאמיצי הלוחמים, אנשי קבע ומילואים, מתייסרים בשאלות של מוסר לחימה וגם יש אחדים המסרבים לשרת, מפני שעצם הכיבוש סותר את מצפונם. גיא חזות, מפקד גדוד הצנחנים ששמר במחסום חווארה, אינו סרבן, אבל בהעידו בפני בית הדין הצבאי ששפט את פקודו בגין התעללות בפלסטינים, גינה את עצמו על שלא הכשיר את חייליו התשושים להתנהג כבני אדם. הקצין הזה הוא מופת של יושר והעדות שהשמיע היא שיעור שיש ללמדו בבתי-הספר.
לעומת זאת, עשרות רבנים מעודדים את הממשלה להמעיט בשיקולי מוסר וקוראים לה במנשרים לאטום את אוזניה בפני מחאותיהם של אניני המצפון, כאילו שאוזניהם של שרון ומופז כרויות למחאות האלה, וכאילו שהסכנה האורבת לחברה הישראלית איננה התבהמות מוסרית אלא מוסריות מופרזת.
את טענותיהם תומכים הרבנים בעקרונות "המוסר היהודי", הנבדל ממוסרם הצבוע של הנוצרים: תלמידיו של ישו הצטוו על הושטת הלחי השנייה לבעל היד הסוטרת, ואילו היהודים הצטוו לגמול לפושע כפי גודל פשעו. אם יש ממש בהסבר התיאולוגי הזה, מהו ההסבר לכך שבעולם כולו רכשו הרבנים האלה רק קבוצת אחת של ידידים מסורתיים, התומכים בהם בהטפות ובנדבות? הידידים האלה הם הנוצרים הפונדמנטליסטים באמריקה, צאצאיהם הרוחניים של מיסיונרים נוצרים ששעבדו עמים עם אבנגליון בידם האחת וחרב בידם השנייה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
