"לפעמים אני צועק מרוב אושר"

קיסריה, שבת, שש בערב. כל הנגנים סיימו את הבאלאנס, מחכים לשלמה ארצי, שיעלה על הבמה לחזרה אחרונה איתם. הגב של ארצי תפוס והוא מחכה להדס, המאמנת שלו, שתגיע כבר לעשות לו קצת פילאטיס לפני ההופעה. פועלי הבמה עסוקים בכיוון התאורה, המנהל האישי, חיים סלוצקי, צמוד לסלולרי והאמרגן, מנחם אשר, סופר כרטיסים אחרונים בקופה.

זאת אחת ההפקות היקרות בארץ, 80 אנשים, לא כולל סדרנים ואבטחה, שיודעים בדיוק מה תפקידם במפעל שמחזיק שלמה ארצי. השמש עוד לא עושה סימנים של שקיעה, ארצי עולה על הבמה ומחליט לבדוק את הלהקה עם "במטוס סילון". אי-אפשר לספור את הפעמים שהם ביצעו את השיר הזה ביחד, אבל ארצי בכל זאת לא מרוצה. משהו נשמע לו לא נכון. הוא עוצר את הלהקה שוב ושוב, מודיע להם שמצב הרוח שלהם הערב משונה, שמשהו לא נראה לו. בסוף הוא בכלל שוכח לשיר את השיר בהופעה עצמה.

שעה מאוחר יותר, כשהם אוכלים פשטידות (זה פתרון מצוין, שלא יהיה כבד בהופעה), ליהי רולניק, מנהלת ההצגה והעוזרת האישית שלו, פורסת עוגה לכבוד ניצן עין-הבר, נגן כלי הנשיפה שחוגג 40. הם מרימים כוסית, וארצי מעודד את עין-הבר. הוא מסביר לו, ש-40 זה גיל קשה, אבל 50 עוד הרבה יותר.

ארבע שעות מאוחר יותר האמפי כבר מלא ב-4,500 צופים. הדס המאמנת מגיעה, ארצי מוציא את המזרן מהאוטו שחונה ליד הבמה. הם מחפשים מקום מסתור לפילאטיס, שהקהל לא יראה. הקהל הוא סלט ישראלי שמורכב מנערי גבעות, פרחות בבלונד-קניונים, בורגנים צעירים שבאו עם האישה והברייטלינג ויצפאן, שמקבל במהלך ההופעה הרבה ליטופים ושורה לשיר.

תשע וחצי, הכנות אחרונות לפני העלייה לבמה. ארצי לא מודאג מהגב, הוא סומך על האדרנלין שישכיח לו את הכאב. הוא מחליף בגדים לג'ינס ולחולצה השחורה הקבועה, מצחצח שיניים, מסתרק, מזליף על עצמו קצת בושם. הוא פותח פחית בירה, מתחיל לשתות. זוגתו מיכל, שנמצאת הערב, מגיעה לתת נשיקה אחרונה ולאחל בהצלחה. בן, הבן שלו, מתקשר להגיד שהוא בדרך.

בשורה החמישית, כיסא 25, יושב עוד אבי פילוסוף, אקס דליה רבין. זה הכיסא שלו, קבוע, "הכרטיס תמיד בכסף מלא", הוא מדגיש. פילוסוף הוא חבר ומעריץ, שמשתדל לא להחמיץ אף הופעה. אם שני עורכי דין במשרד שלו רבים, הוא שולח אותם לקיסריה, מושיב אותם זה ליד זה ומעריך שאחרי שלוש שעות וחצי הם כבר ייצאו משם חברים".

"כשהייתי זמר נורא צעיר, בגיל 26, עשיתי הופעה עם הפסקה בקולנוע אורדע ברמת-גן, ובאמצע חצי מהקהל עזב, מנמק ארצי את ההופעה הכי ארוכה בארץ. חזרנו לבמה, וחצי מהקהל כבר לא היה שם. הם פשוט השתעממו והלכו. אז ההופעה היום היא שלוש שעות, כי אני מממלכד אותם, לא רוצה שאף אחד יזוז".

את התופעה הקרויה שלמה ארצי בקיסריה חייבים לראות לפחות פעם בחיים. כבר יותר מעשר שנים שהוא ממלא את קיסריה בקיץ ואת צוותא בחורף. חצי מההופעה הוא מבלה בקהל, נוגע, מחבק, מנשק (בעיקר את הבנים), מפסיק לפעמים לשיר כדי לפייס זוג במשבר.

אם בהופעות של ריטה מבקשים ממנה להציע נישואים שש פעמים בערב, הריטואל אצל ארצי הוא הצילום המשותף. האמא שולחת את הבן, הכלה את החתן, האח את האחות. הם רצים אליו, תופסים אותו חזק ולא נותנים לו לזוז, כאילו היה פסל של עצמו במוזיאון השעווה. עד שהמצלמה הדיגיטלית מראה שהפריים המיוחל בידינו, ארצי כלוא בידי המעריץ התורן, שבאמת ולא מתעניין באמצע איזה שיר הוא מפריע.

ארצי מצידו מתמסר, קצת מתלונן, אבל די נהנה. ליתר ביטחון יש לו על הבמה מחשב שמקרין לו את המילים של השירים, שלא יתבלבל. "אני לא צריך את המחשב, כי השירים צריכים להיות בפנים, בתוכי. אני רק צריך מערכת גיבוי. הפחד הכי גדול שלי הוא שאני אשכח את המילים. זה החלום הכי מפחיד. שאני עומד ואני לא יודע מה השורה הבאה".

לכאורה, הוא נותן לקהל לעשות בו כרצונם. הם מלטפים, לוחצים, לוחשים, הם דורשים שירים, לפעמים מקבלים. אבל רק לבקשה אחת ארצי לא נכנע, גם כשהיא מלווה בחיוך הכי מתוק שבעולם. זה קורה כשהבנות מבקשות ממנו, תרקוד.

למה אתה לא מסכים לרקוד בהופעה עם הבנות?

"איזה בנות?"

כל ההופעה היו מלא בנות שנורא ביקשו שתרקוד איתן.

"כי יש גבול. הרגע שבו הקהל משתלט על הופעה הוא רגע דק, שאם אני אפתח אותו, באיזשהו שלב יכול להיות מצב שהם יקבעו את כל ההופעה. פעם לא היו האמוציות האלה. לא היתה קיסריה מוטרפת בצורה כזאת. הייתי יורד בשיר ה-12, מעלה מישהי אחת לרקוד ונסגר העניין".

והיום? זה קשור לגיל ולהתבגרות? כי פעם, קבוע, היית מעלה בחורה מהקהל לרקוד איתך.

"אני לא רקדן גדול, וגם יכול להיות שבאמת לא נוח לי. אני במבוכה מזה שהן אוהבות אותי ככה. בהופעה אני לפעמים עוצר ואומר לה, 'ראבק, אני יכול להיות אבא שלך'".

אם זה לא נוח לך, אז אל תרד לקהל.

"אני לא יכול שלא מקשיבים לי. חלק מהעניין שאני יורד לקהל זה כדי שאני אהיה בטוח שמקשיבים".

בשנים האחרונות עברתי למרכז

בתחילת כל הופעה מקרין ארצי לקהל סרטון קצר. בסרטון יש ערבוביה של תמונות ישראליות מהזמן האחרון, שמתכתבות עם הטקסט של השיר "צימאון": ויקי קנפו, ביבי, הרוגים, צמיגים, פיגועים. בסוף הסרטון, וגם במהלך ההופעה, ארצי מבקש מהקהל לתרום כפי יכולתו לילדי תנועת הצופים, שעוברים בסוף ואוספים כסף לעמותה שארצי הקים, צימאון, שמנוהלת בידי חמש נשים, ביניהן מיכל זוגתו. "אנחנו הישראלים יושבים על המרפסת, הוא אומר. אני מרגיש שאני צריך לתת קודם כל לעניי עירי".

היית מתרים את הקהל לטובת עניין פוליטי יותר, כמו נזקי גדר ההפרדה?

"לא".

למה?

"כי נזקקות בסיסית מדברת אליי ברמה הראשונית של החיים. בנאדם שלא יכול לחגוג את חג הפסח, או איזו ילדה שאין לה כסף לקנות מכשיר שמיעה. לפני גדר ההפרדה היא צריכה לשמוע משהו בעולם הזה".

שיא האמירה הפוליטית שלך היה ב"חום יולי אוגוסט", עם "עבד הממהר", ו"יש לנו ארץ, למה עוד אחת". היום אתה מסתפק בביקורת שהיא בגבולות הקונצנזוס ואוסף כסף לעניים.

"בעיניי, לא יכול להיות שראש ממשלה בישראל, מדינה שבה יש מיליון עניים, הולך וקונה וילה ב-5.2 מיליון דולר. העמותה היא תגובה. יצפאן למשל היה בהופעה, ראה, והוא רוצה להצטרף. הקהל, על בסיס האמון שיש להם איתי, תורם כסף, ואני אומר להם שאני לא לוקח את זה לכיס שלי. זה קדוש".

ובמעשה היפה הזה אתה אולי עוזר למדינה להסיר אחריות מהאזרחים החלשים שלה.

"מישהו כבר אמר לי את זה שאלק ככה, אני לא משנה את המדינה. בסדר. התשובה היחידה שעולה לי בראש היא שברגע שמישהו נופל ברחוב ועוד לא הגיע אמבולנס, אתה תרים אותו, נכון? הרי לא תגיד, זו לא בעיה שלי, אני אחכה לאמבולנס".

אתה מפחד היום יותר מפעם לצאת באמירות שנויות במחלוקת?

"בגיל שבו אני נמצא, המצב האנושי יותר מעסיק אותי. ברור שהמלחמה היומיומית של ישראל עם הפלסטינים מעסיקה אותי כמו כולם. אני נפגש עם הורים שכולים, אני מבקר פצועים, ולא שלא מעסיקה אותי גדר ההפרדה. אבל בסופו של דבר, ביומיום, מה שאני פוגש זה חיים".

איפה אתה ממוקם פוליטית?

"כמו כל ישראלי ממוצע התמרכזתי בשנים האחרונות. הייתי מאלה שהאמינו בתהליך אוסלו. אין לי תפיסה פוליטית ברורה, יש לי תפיסה הומנית, אנושית. אני כן מאמין במהפכות, זה כן. חשבתי שאוסלו כוונתה היא שהם יאמינו לנו על ידי זה שניתן להם מדינה, ואנחנו נאמין להם על ידי זה שהם לא יפרו את הביטחון שלנו".

"איפשהו זה התפקשש, גם בגלל הארוגנטיות שלנו, גם בגלל ששני העמים לא יודעים להסתכל בגובה הכאב. זה התפקשש כי יש כאן שתי תרבויות שהולכות מכות. לא יהיה שלום בעיניי אם לא תגיע רוח של שלום, אם לא יהיה מיתון של האמוציות, והאמוציות כרגע הן יותר מדי קיצוניות".

אבל ממה נובע הבלבול שלך? לא ברור לך מה צריך לקרות פה?

"אני סובל מבלבול שמתחיל מזה ששרון הימני רוצה התנתקות. כשאנשים אמורים להתנתק מהבתים שלהם, זה נוגע לי ללב, זה מעורר אמפתיה. יש שתי עוצמות שעובדות עליי מתוך הבלבול הזה: עוצמת השנאה שלהם אותנו, והרבה פעמים גם עוצמת הבושה של הדברים שנעשים במלחמה. מחסומים וגדר הם דברים שמעוררים בתוכי הרבה דברים".

אתה שייך לדור שמרגיש שגנבו לו את המדינה?

"לא, לא גנבו לי את המדינה. המדינה זה אנחנו. אני מאוד מאמין שהמדינה צריכה לדאוג לתושביה, ותושביה צריכים לדאוג שתהיה להם מדינה. כשאני מסתכל על העיתון אני לא מבין מה חשוב. האם דוגמנית חשובה כמו ראש הממשלה? בערכים שלי עדיין משוררים וסופרים הם הכי חשובים".

אז איך אתה מסתדר עם התקופה הזאת, שבה סופרים ומשוררים הם הכי לא חשובים?

"לא הלכתי להופיע בכפר המוזיקה, כי זה קשור למותגיזציה. מותגים זה נושא שמאוד מעסיק אותי לאחרונה, קראתי למשל את 'נו לוגו' של נעמי קליין". 

"אני לא מרגיש מותג, אני בן אדם. הייתי אמור לעשות השנה מופע ענקי בפארק, שישודר לייב לזכיין הכי גדול בטלוויזיה. ואז התחיל תהליך. לעשות הופעה בפארק עולה המון כסף, עלה העניין של חסויות ואז, אני אומר לך בוודאות, החסות הלכה להשתלט עלינו. באיזשהו שלב היה ברור לי שזו כבר לא הופעה שלי, זו הופעה שלהם".

אז מה עשית?

"ביטלתי. הייתי הראשון שאמר שזה לא לעניין. אלה שעובדים איתי רצו להסתכל עוד פעם ועוד פעם, אבל אמרתי 'חבל על הזמן שלכם'. זה הגבול הדק הזה שבו נמצאים החיים שלנו. אני לא מסכים לשלטי חוצות ענקיים, כי אני לא מסוגל לעצור ברחוב ולראות את עצמי בגודל כזה. המהות עוזבת אותנו, הרי דרך 'קחי אותי שרון' אפשר ללמוד על אהבה?"

אז מה קורה לנו?

"כשאני מתייחס היום אלינו, הדבר שאני הכי מרגיש בתחום הרדידות הוא הכוח של הכסף והפוליטיקה. השחיתות השלטונית מגעילה אותי, ומפחיד אותי החוסר אונים. אנחנו רואים את השחיתות השלטונית, אדישים אליה ומצביעים אותו דבר. מרוב שאנחנו רוצים להיות נורמלים אנחנו מזייפים נורמליות, כמו שמזייפים אורגזמות".

"פעם היו אומרים על שיר שהוא נהדר, שהוא מג'יק. עכשיו זה בין סבבה למגניב, ומרוב רצון להגניב הגזמנו את השפה ואת הטלוויזיה. אבל אני לא סובל הכללות. בתוך כל המצב אני מזהה גם דברים טובים. זה לא נכון שכל המדינה רדודה".

לחזור לתפקיד הילד שמפתיע

כבר יותר מ-25 שנה ארצי מחזיק במגירה את "שאול", אופרת רוק שכתב. בין השאר האופרה עוסקת, כמה רלוונטי, בחיפוש אחרי מנהיג. כמו בעת ההיא, גם היום ארצי מרגיש שאין מנהיג בישראל. אינספור פעמים כבר היה נדמה שההפקה עומדת להתרומם, ועכשיו זה באמת (זאת אומרת כנראה, אולי, אם לא יהיו ביטולים, עיכובים או שינויים).

באולם הריק של תיאטרון על הירקון בנמל תל-אביב יושב שמואל וילוז'ני ולפניו שולחן. על השולחן מונחים כמה ספרי קודש ונר דולק. מול וילוז'ני, הבמאי, יושבים השחקנים שהגיעו לחזרה, ביניהם יפתח קליין, חברה לחיים של שירי, בתו הבכורה של ארצי. וילוז'ני החליט שהוא לא מפרסם, לא עושה אודישנים. מי ששומע, שיבוא. מי שמתעניין כבר ימצא את הדרך.

כשארצי נכנס לאולם, השחקנים מסתובבים בפליאה. חוץ מקליין, אף אחד לא יודע מי כתב את הטקסט שהם מקריאים ברוב פאתוס. ארצי מתיישב בצד, מקשיב, מרגיש שהביצוע עוד רחוק מכוונתו המקורית. בסוף החזרה הוא מבקש מוילוז'ני, "תעביד אותי, שלח אותי לתיקונים, אני מרגיש שזה לא מספיק טוב". וילוז'ני מרגיע אותו, שבשלב הזה הוא רק מחפש את הטון, שהם בהתחלה, שהקאסט רחוק מלהיות סופי.

ארצי מבסוט שהגיעו שחקנים צעירים, רעבים. הוא גם מרוצה שהם מרימים את ההפקה הזאת לבד, רחוק מהלב של התיאטרון הממסדי. אנשים בתיאטרון התחלקו לשניים, אלה שנורא רצו לעשות את 'שאול', ואלה שלא רצו להתקרב אליו, הוא מסביר.

"אני לא יודע מה היו הסיבות. כולם מאוד היללו את המוזיקה, אבל ברמת העלילה לחלקם היו בעיות. הייתי בקשר עם בית לסין, והם בחרו לעשות עכשיו את 'שיקגו'. אני חשבתי שהם צריכים לעשות משהו ישראלי לפני שעושים את 'שיקגו'. ככה נראה לי. לא? זה תיאטרון מסובסד, המדינה נותנת להם כסף".

אולי הם חשבו שזה לא מספיק טוב.

"אם הם היו אומרים שזה לא טוב, אז זה עניין אחר. אבל הם אמרו שזה טוב, ומזמזו אותי שנה שלמה. ואז הבנתי שהמיוזיקל הזה הוא כמו שאול עצמו, שהיה דחוי בסיפור שלו. אני באמת אדם שהצליח, אז גם נוח לי להתייחס למשהו כדחוי".  

מה נוח בזה?

"יש לי משיכות לאלטרנטיביות. משיכות קשות. אני אוהב לשמוע מוזיקה אלטרנטיבית, אבל בסוף כנראה אני לא יכול לעשות את זה".

אז השלמת עם זה שאתה מיינסטרים?

"כן".

או שאתה עדיין שונא את המילה?

"אני לא מבין את המילה הזאת. מה זה מיינסטרים? אני שר לאנשים, ובאמת באים הרבה אנשים. כשכתבתי את השיר 'גבר הולך לאיבוד' ב-1978, באתי לחברת התקליטים והשמעתי להם. היה שם איש אחד שאמר לי להוציא את 'גבר הולך לאיבוד' מהתקליט. למה? כי זה מדכא. באותה תקופה נפגשתי עם מישהו שאני לא אנקוב בשמו, שהיה מפיק מאוד חשוב בתקופה ההיא במוזיקה. הוא אמר לי שהשירים האלה לא מובנים". 

"השמעתי לו את 'אף פעם לא תדעי', כולל ה'-נה-נה-נה', והוא אמר שגם זה לא מובן. הוא אמר לי שגמרתי את הקריירה, שהייתי כוכב נולד, שעשיתי את שלי. ואז קרה לי מה שקורה לי לפעמים, כשאני אוסף את עצמי כאילו ונהיה נחוש כזה, והפקנו את האלבום בכל זאת. כשבאנו להשמיע אותו לחברת התקליטים, לא השמענו להם את השיר. זה היה שיר שוליים, שעם השנים הפך למיינסטרים".

זה מבאס אותך?

"מבאס אותי שאני לא יכול להיות במקום ההוא, של הילד הזה שלא יודעים שהוא משחק כדורגל ואז הוא עולה למגרש ומפתיע. לכן החלטתי שעם 'שאול' לא נלך לתיאטרון, אלא נעשה את זה לבד, במיטב כוחותינו".

גם בתקליטים שלך אתה יכול להתרחק מהמיינסטרים, לנסות, להעז. עשית את זה בעבר.

"פילוני (משבק ס') שעובד איתי עכשיו על התקליט הבא, אמר לי שאני צריך לעשות אלבום שלם רק עם גיטרה. אז אני אומר לך שללכת לעשות עכשיו תקליט עם גיטרה אחת מפחיד אותי. זה נראה לי אלטרנטיבי במובן מסוים, ולא בטוח שזה יצליח. מאיפה אני יודע אם זה יצליח? גם לא בטוח שיהיה לי אומץ, אבל בוא נראה. בוא נבדוק עוד פעם את גבולות התדמית שלי".

מה התדמית? שאתה איש שפוחד?

"גם העובדה שאתה מראיין אותי היום מפחידה אותי, היא גורמת לי לכאבי בטן. קשה לי עם החשיפה, אני אומר את האמת. קשה לי".

בעצם אתה אומר שקשה לך להיות שלמה ארצי, עם כל כובד ההצלחה והתדמית והציפיות.

"אני לא בעניין הזה בכלל. אני לא חי ככה, אני לא מרגיש ככה. אני רוצה רק להיות נורמלי, עד כמה שאפשר להיות נורמלי בחיים האלה. על זה אני נאבק כל הזמן. מצד שני, זה נכון שלפעמים יכולה להתבלבל עליך דעתך מול ארבעה וחצי אלף איש בקיסריה".

אז מה אתה עושה כדי שזה לא יקרה?

"אני עוסק בהקטנה. אני מקטין את עצמי מאוד, ואז אחר כך אני מגדיל את עצמי. עשיתי היום בדיקת עיניים. הרבה זמן לא הלכתי לבדוק, בשביל לא לדעת שהמספר עלה, כי הוא עלה. זאת שעשתה לי את הבדיקה אמרה לי לשים את היד קרוב לאף, כדי לראות איך אני רואה, מטושטש או חד".

"וכשאתה חי, החיים הם לפעמים ככה, ליד האף שלך. אתה צריך להרחיק אותם ממך ולהסתכל, לבדוק את עצמך כל הזמן. אבא שלי בעיקר רצה להנחיל לי ולאחותי את המילה 'בנאדם', ולהיות בנאדם בעולם זה נורא קשה. לפעמים אני מכניס לעצמי פטיש בראש".

תן דוגמה.

"כשאני חוזר מקיסריה אני הרבה פעמים נוסע לבד, כדי להיות לבד ולזכור שבכביש הגדול הזה, חיפה-תל- אביב, רוב האנשים שנוסעים במכוניות לא היו בהופעה שלי, שאני לא אחשוב שאני משהו. אני נורא מתאמץ. לפני שיצאנו לסיבוב של 'חום יולי אוגוסט' עשינו חזרה גנרלית בכפר מנחם, מול קהל, והייתי גרוע, חרבנתי את כל העסק. בסוף ההופעה פשוט ברחתי מהלהקה, אני זוכר שהלכתי לאיזה פאב, לבד".  

"בבוקר לואי להב צלצל אליי ושאל אם הוא יכול לבוא. באותו ערב היתה אמורה להיות לנו הופעה ביגור. ואז הוא שואל אותי, 'שמת לב שהבמה מוגבהת? שמת לב שישבו אנשים? אתה יודע מה הם רוצים? הם רוצים שתשיר להם, הם רוצים שתגיד להם משהו. אתה לא מדריך בצופים, שאתה שווה לחניכים שלך, וזו לא דמוקרטיה".

"אתה צריך להתחיל להבין שבאורות האלה אתה עומד ואתה שר, ויש לך אחריות על כל הדבר הזה. אז לפעמים אני מוריד לעצמי פטיש בראש. אדם חייב לבוא תמיד גם מהשאלות העקשניות והמטרידות האלה, הראשוניות, בשביל לזכור בכלל מה הוא".

פירוק הנישואים

חדר העבודה של ארצי מלא באור. מהחלון של הבית ברמת-גן נשקף שדה, שכל מיני אופנוענים בלי רישיון עושים עליו סיבובים. על הרצפה גיטרה, הקירות עמוסים בספרים, דיסקים ומעט מזכרות. על השולחן מערכת סטראו ביתית, פרימיטיבית משהו, עליה הוא מקליט שירים חדשים, ובעזרתה הוא מקפיד לשמוע הרבה מוזיקה, בעיקר חדשה. הוא לא שומע רדיו, רק טיפה חדשות וספורט באוטו, שם הוא מקשיב בעיקר לדיסקים בדרך לבית שלו בעין-הוד. כרגע הוא עם להקת אלג'יר, מספר שאפילו הכניס אותם לשורה אחת בשיר חדש.

לצד שולחן העבודה מונח תיק גדול ובו אוסף של מכתבים שהוא מקבל בהופעות. המחשב משמש רק כמכונת כתיבה שפולטת עמודים ובהם שירים חדשים, שאותם הוא כורך לחוברת שמלווה אותו בכל תהליך העבודה על אלבום חדש. מאלבומו האחרון, "צימאון", ארצי לא היה מרוצה. "בחמש השנים האחרונות דשדשתי קצת בעיני עצמי. כאילו הכל היה בסדר, אבל הרגשתי שאני צריך להרים את הראש מעל המים. לא הייתי מרוצה מ'צימאון', וידעתי את זה גם במהלך התהליך".

באיזה תקליט שלך אתה הכי גאה?

"את 'דרכים' אני אוהב בגלל התמימות הרומנטית שבו, את 'חום יולי אוגוסט' בגלל השירים האישיים והארציים, ואני מאוד גאה ב'אהבתיהם'. אולי חטאתי בזה שהוא מסמל את עידן הקאוורים, אבל להפוך את 'אנחנו לא צריכים', או את 'אהבתיהם' לשירים כמו שהם נשמעים היום, זה ממלא לי את הלב. התקליט הזה בא ממקומות נורא קלים שלי".

כבר שש שנים שארצי חי באושר ואהבה עם מיכל, שלא מבינה למה היא צריכה להיחשף בגלל שבן הזוג שלה זמר מפורסם. "הדשדוש הזה בשנים האחרונות נבע גם מהגירושים שלי. הפרידה ממילכה היתה קשה. יש המון נפשות בתוך זה, ולא היה לי צורך לשתף בזה את העולם. זה אירוע פרטי שלי, של מילכה ושל הילדים. המשפחה התפרקה תוך שיש בינינו יחסים נורא טובים". 

"אז מה אם כתבתי את זה?"

זאת פעם ראשונה שאתה מוציא את זה החוצה.

"תראה, אני התגרשתי. זהו, זה חלק מהחיים שלי. אז כתוב בשיר 'נישואיי הראשונים'. זה חלק מהאמת של החיים שלי, ואי-אפשר להסוות את האמת של החיים שלך. זה כל מה שיש לי להגיד על זה".

ועדיין, עובדה שלקח לך יותר מחמש שנים.

"היה לי כאב נורא גדול, ומילכה ואני לא חשבנו שאנחנו צריכים להתעסק עם זה בציבור. זה היה משהו של שנינו. גם היום יש בינינו הרבה כבוד אחד לשני. היא היתה חברת הנעורים שלי, ויש לנו ילדים ביחד".

התביישת בזה?

"אני בא מדור מתבייש, וחשתי תחושת כישלון. כישלון מבייש אותי תמיד בדיעבד, כמו בקריירה. אבל זהו, אני בניתי באיזשהו שלב חיים חדשים".

ואיך החיים החדשים שלך?

"נהיינו משפחה יותר גדולה. הילדים שלי הכירו את הילדים של מיכל, שניהם בצבא כבר".

היתה לך סבלנות להכיר ילדים חדשים? שוב להיות אבא?

"זה הרחיב לכל הילדים ביחד את הנפש. עברנו תהליך עד שכולם התרגלו זה לזה, עד שכולם היו מחוברים ביחד. זה גם היה סוג של התגברות על היכולות והמגבלות שלנו. אני ראיתי בזה עוד מבחן בחיים שלי, לראות איך אני יכול לחיות במצבים חדשים. היום יש לי משפחה מורחבת וגדולה. יחד עם מיכל בניתי ושיקמתי את חיי מחדש. הופתעתי שאפשר לעשות שינוי. הופתעתי עד כמה, אם אתה עושה מאמץ, אתה מצליח לקבל ילדים אחרים, לא שלך, ולקרב את הילדים שלך לשלה".

והמשפחה החדשה מפצה על הכאב שבפירוק המשפחה הראשונה?

"אחרי שהתגרשנו, כמשפחה כבר לא היינו גוף אחד. הייתי נורא עצוב. רוב הזמן הייתי עצוב, לא מדוכא, אלא עצוב ולבד. הייתי נוסע בשבתות ורואה משפחות נוסעות בכבישים. זה היה קורע לי את הצורה. אבל אז הייתי אומר לעצמי, תפסיק עם מראית העין הזאת. כי יכול להיות המון דברים. לך תדע על מה הם מדברים, מה הם עושים שמה".

"אמרתי לעצמי, אל תחיה רק בסיפורים החיצוניים האלה, כי הרבה פעמים נדמה לנו שהחיים הם במקום אחר. זה היה כאב נורא גדול. השנה הראשונה של הפרידה היתה השנה הכי בודדה שלי. היתה בתוכי עצבות נורא גדולה. אני חושב ששנינו שיקמנו את עצמנו מאז".

זה היה מסובך?

"זה לא היה פשוט. זה תהליך מתמשך, כמו החיים. צריך לעבוד, אבל יש המון רגעים בהם אני מסתכל על הביחד החדש וזה עושה אותי מאושר".

על הילדים - מלחמת השחרור שלי

"יונתן, הבן הצעיר של ארצי, האח של בן ושירי, כבר בן 15. גם הוא, לפחות על פי ארצי, בדרך להיות זמר או מוזיקאי. ארצי לא בטוח שזה מה שהכי טוב לבן שלו, אבל נדמה לו שהילד נדבק, שהחיידק כבר שם. הגירושים לא פירקו את הקשר הסימביוטי בין האב לבן הזקונים שלו, אולי להפך.

"לפני שנה יונתן הלך לאצטדיון לראות משחק של מכבי תל-אביב", מספר ארצי. "היתה סערה נוראית. כיוון שזו פאדיחה לבוא עם מעיל, וכולם הולכים עם חולצות של מכבי, הוא לבש שש חולצות מתחת וצעיף. כל המשחק ישבתי וראיתי בטלוויזיה, התאפקתי מלצלצל אליו ולשאול אותו אם הרוח לא העיפה אותו. זה היה 90 דקות פלוס רבע שעה הפסקה הכי קשות שראיתי בכדורגל. בסוף הבנתי ששחררתי משהו, שנתתי לו ללכת להתבגר".

אפשר בכלל לשחרר ולתת לילדים להתבגר?

"בגלל שיש בי ילד, אז אני מתבלבל בתפקיד הזה של האבא. הרבה פעמים. להיות אבא זה איזה משהו שבו יש לך אחריות על הילד שלך. מצד שני, אתה צריך לזהות את הרגע שבו אתה משחרר אותו. שם אתה מתבלבל. כי יש לך רצון נורא גדול להגן עליו".

את שירי ובן כבר שחררת?

"אני מאוד מקווה. שניהם אהובים עליי מאוד, הם שני ילדיי הגדולים. שירי היא אמא נהדרת, יש לה שני ילדים וגבר נהדר. ובן, אני מת על הכישרון והרגישות שלו. בדרכו המיוחדת הוא מחפש את דרכו בעולם".

איך אתה בתור סבא?

"כל הסבאים בעולם יודעים שנכדים זה לא כמו ילדים. אתה בא, מביא את המשחקים והולך. אתה לא חייב לחנך, זו לא אחריות שלך. זה פשוט כיף טהור. באותה מידה שאני מנסה לשחרר את ילדיי, הם צריכים להשתחרר ממני".

ואתה גם צריך להשתחרר מהם.

"אני אבא דאגן, היסטרי, מנסה לחנך, מרמת הסנדוויץ' ועד נימוס. ובטח לאורך כל זה אני מפשל גם. מה אני יודע? אתמול למשל, יונתן השמיע לי ארבעה שירים שהוא כתב. מחאתי לו כפיים. אני לא מעיר לו היום הערות מקצועיות על השירים שהוא כותב".

כמו שאתה מעיר לבן, למשל.

"כן, לבן אני יכול להעיר. יש לו כבר את הבגרות והיכולת להבין. אבל ליונתן עדיין לא, הוא בתהליך ההתבגרות".

איך אתה מצליח לתת לבן ויונתן, שגם מנגנים וכותבים, את המקום שלהם? איך אתה מצליח לא לחנוק אותם מרוב ניסיון ועצות?

"אני לא יודע אם אני מצליח".

עם בן ממש עבדת.

"כן".

למה?

"אז, בתקליט הראשון, הוא עבד בהתחלה עם אנשים אחרים. באיזשהו שלב הוא היה במצוקה, ובאופן טבעי הוא הגיע אליי. אז נתתי לו מה שיכולתי לתת. זאת אומרת, להיות קשוב. לקשב. זהו. זה מה שאני מנסה לעשות, להיות קשוב. אני מנסה להיות קשוב לרצון של הילד שלי ולא לאכזב אותו. בעיקר לא לאכזב אותו. אבל אני לא כזה מטומטם, בטח אכזבתי את ילדיי פה ושם".

אין סיכוי שאחזור בתשובה

חיפוש הזהות של ארצי מתמקד בשנתיים האחרונות בלימודים רוחניים בקבוצה שלומדת ימימה. לימודי ימימה תופסים יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. הלימודים מתקיימים בקבוצות נפרדות של נשים וגברים, ומבוססים על דרכה של ימימה, מורה רוחנית שקנתה לה תלמידים נאמנים שמעבירים את התורה בעצמם, אחרי מותה.

מי שנכח בשיעורים מדווח על אלמנטים של קבלה, התבוננות פנימית וקבלה עצמית, תוך כתיבה אינסופית של החומר. "עכשיו אני לומד על בסיס קבוע, פעם בשבוע", מדווח ארצי. "ימימה קראה לשיטה 'חשיבה הכרתית', שזה מלמד לחיות מחדש, להוציא את האוטומציה ממך. היא מלמדת לעשות הפרדות ותיחומים, לא לעבוד כאוטומט".

מה פתאום הגעת לשם?

"תמיד אהבתי ללמוד. חבר שלי הלך לשם, שכנע אותי, והיה לו קשה לשכנע אותי, זה לא קרה מהר. זו היתה תקופה שאבא שלי היה מאוד חולה, וחיפשתי לעצמי מקום להכיר את המצוקות שלי. הגעתי לאיזו דירה ברמת-גן, של מישהו חם, אנשים מכל שדרות העם, כמו קהל. לא איזו קבוצה מיוחדת. פשוט הגעתי והתחלתי להקשיב".

ספר קצת על השיטה.

"ב-88' פגשתי את ימימה. היה לי איתה ערב של שש שעות. היום אני חושב שזה היה מדהים, אז לא ידעתי להעריך את זה. היא הצחיקה אותי מאוד. היא נגעה לי במקום עצוב, אבל היא צחקה איתי, וזה היה מלא דמיון והייתי נורא מאושר באותו ערב. היא ביקשה ממישהו שיגיד לי שאבוא, ואמרו לי שהיא מקובלת ואישה מיוחדת ושכדאי לי ללכת אליה, שאני לא אפסיד. אז הלכתי, ורק אחרי שנים התחלתי ללמוד אותה".  

ומה למדת?

"שבסוף זה הכל אבא ואמא שמסתכלים עלינו. שני תוכים שלא מרפים".

ומה צריך לעשות איתם?

"אסור לך להרוג את הילדות, גם כשתהיה איש זקן מאוד. כשתעבור ליד עצים, תיזכר איך עברת לידם כמו ילד, תשיר כמו ששרת בתור ילד, ותעשה את זה עם הניסיון של הבגרות שלך. כשעוזבים את השאלות האלה, של ההתבגרות, אתה איש מת מהלך".

ואתה לא מתבייש לפתוח שם את הלב, בפני אנשים זרים?

"יש לי אומץ לדבר שם על דברים. אני יכול להתפדח, אבל אני לא מתבייש להתפדח. אני אוהב אנשים מתפדחים. אם כולם אומרים על מישהו שהוא אידיוט, מתפדח, אני אומר הוא אמיץ".

ויש סיכוי שתעלה על דרך של חזרה בתשובה?

"ממש לא. לא ראיתי שם סימנים של חזרה בתשובה או של מיסיונריות".

הפרידה מאבא

בשבוע שעבר ציינו ארצי ומשפחתו שנה למותו של אביו, יצחק ארצי. "כל השנה האחרונה דיברתי עם אבא שלי על הדברים הקטנים של החיים שהוא לא ראה. מצאתי את עצמי מוביל אותו בכיסא גלגלים ברחבי הירקון, ברחובות תל-אביב. ממש היינו הולכים שעות. והייתי אומר לו, 'תסתכל, תסתכל על הפרח'".

"הרי הדבר היחידי בו אתה יכול למצוא נחמה בעולם הזה, הוא כשיש משהו שהוא הרבה יותר גדול ממך. אנחנו בסך הכל נמלים קטנות, אז אם אתה רוצה להסתכל לפעמים מה אנחנו, תסתכל על קן של נמלים, כאלה עמלניות, היו אומרים בדור שלי. אני אוהב להסתכל על נמלים".

באמת?

"אני גם מסתכל הרבה על פרות משה רבנו. הרבה פעמים אני עוצר בשדה ומסתכל על זה. עוצר את האופניים ומסתכל, רואה קן של נמלים. יש שם עולם שלם. ואני מסתכל עליו מלמעלה. יש להניח שככה מישהו מסתכל עלינו. כן? ואנחנו בסך הכל קטנים, באים והולכים. אני, למרות גילי המתקדם, בכלל מרגיש יתום. ברגע שאבא שלי הלך לי, אני מרגיש יתמות כמו נער".  

"לא, אבל הרגשתי שאני הולך להתייתם".

שבוע אחרי שהוא מת, כבר חזרת להופיע.

"יש המון שורות בשירים שאני מזכיר את אבא שלי, ובהופעה ההיא פרצתי בבכי. אני חשבתי שאבא שלי, מצידו, היה אומר לי להופיע גם ביום שהוא מת. ההופעה ההיא נתנה לי הזדמנות לזכור אותו בגדול. כשאתה שר, בינך ובין הקהל יש את השמים, וזו לא רק מטאפורה. אני צועק אשכרה לשמים. לפעמים אני מרים את הראש ומדבר אל השמים. דיברתי אליו אז, בהופעה, הרבה יותר קרוב ממה שדיברתי אליו באמת מקרוב הרבה פעמים. למרות שבשנה האחרונה, לפני שהוא מת, הייתי מאוד קרוב אליו".

ואמא שלך נשארה לבד.

"היא נשארה לבד, אספה את כוחותיה. נאוה אחותי ואני שומרים עליה".

זה לא הצריך ממך המון כוחות, לקום ולהופיע בפני קהל גדול אחרי טלטלה רגשית כל כך חזקה ופרטית?

"הופעה זה משהו נורא רגשי בעיניי. זו זכות מאוד גדולה. אנשים באו, שילמו כסף, עשו את הדרך בשביל לראות אותי שר ומשתחרר. זה מדהים. לפעמים, דקה לפני ההופעה אני שואל את אילן כהן, שמסמן לי עם הפנס לאן אני צריך להיכנס - אלפיים דולר, אתה מחליף אותי?"

"והוא אומר לי, לך. מכיוון שהוא המון שנים איתי, הוא יודע שאחרי עשר דקות אני נהנה, ואין מבחן יותר גדול מזה, אני פשוט נהנה מזה. ובהופעות יש גם משהו שקשור לשכחה גדולה, שגם אם אני אבוא הכי עצוב או מבואס, אני אשכח ואהנה".

בימים אלה ארצי נמצא בתהליך העבודה על אלבומו החדש. אף אחד לא יודע מתי הוא יהיה מוכן, בטח לא הוא. יחסית, הוא נהנה מהחיים. הוא קם כל בוקר בחמש, רוכב על אופניים, הולך הרבה לים. הוא מוציא עכשיו את "שירים +", ספר במתכונת אלבומית, שמכיל את מילות השירים, תמונות, סיפורים קטנים ואפילו ציורים שלו.

אחרי הרבה שנים הוא גם הסכים להגיש תוכנית טלוויזיה, שתעלה לאוויר באביב הבא. מדובר בכמה פרקים דוקומנטריים, שבהם ארצי יטייל בארץ ויפגוש אנשים. ההפקה נמצאת בשלבים ראשונים וארצי מכחיש את הפרסומים מהשבוע, כאילו ההפקה בוטלה עקב חילוקי דעות עם העורך.  

בחודש שעבר הוא נסע עם הילדים לראות את פול מקרטני בהופעה. "זה היה מרגש. בשביל יונתן זו היתה הפעם הראשונה בהופעה כזאת. בשביל בן-בן זה היה חלום, לראות את מקרטני. הסתכלתי על שניהם ובכיתי מהתרגשות. מבחינתי זו היתה העברת הלפיד. אני נורא מתרגש בהופעות של זמרים, אז אני מבין מה עושה זמר לאנשים. אף פעם אין לך דרך לדעת את זה. כשהתחלתי הייתי כוכב נולד. לא היו הכנות גדולות, הגעתי עם 'אהבתיה' לפסטיבל הזמר, וזה קרה בלילה אחד, שהייתי כמו הראל מויאל. 

אתה עוד זוכר את הלילה ההוא?

"בטח. אז, כשהתחלתי, לא ידעתי שזו דרך חיים. זכיתי, למחרת בבוקר גיליתי שמכירים אותי, הוציאו לי מיד תקליט, כמו שי גבסו, ואחרי שנתיים הכל התמוטט".

למה?

"כי לא היה לזה עומק. לא היתה לי דעה. הייתי נורא חמוד, היה לי חיוך נחמד, הייתי חייל וזה עורר איזה עניין. הייתי בחיל הים, שזה בכלל היה מהאלטרנטיבה של הצבא. קיבלתי פרס על שיר יפה ועל הנחמדות שלי. לא היה לזה עומק מעבר לזה. אז התחיל התהליך של החיפוש המקצועי, שנמשך עד 78'. אחרי ההתרסקות ההיא הלכתי שוב לפסטיבל הזמר וקיבלתי שוב את הפרס הראשון עם פתאום קם אדם, ושוב היה לי זמן לנשום".

עברו הרבה שנים מאז. בגילך עדיין אפשר להיות רעב להופיע? לכתוב שירים טובים?

"שאלות הרעב משתנות. צריך להילחם בבורגנות, אני לא מסתיר ממך. אין לי רעב למשא ומתן עם הנגנים ולכל המסביב, אבל רעב לשירים? יש. אני מחפש עכשיו שוב איזו מהות, כי לפעמים אני מרגיש שאובדת לי המהות. כל המאבק בכתיבה הוא על החסימות, וכל הטריקים הם כדי לפרק את החסימות".

"בשביל לדבר איתך צריך לעבור מחסום, בשביל לכתוב שיר צריך לעבור מחסום, ובשביל לעבור יום אני צריך לעבור מחסום. 'מחסומים' היא מילה קשה לישראלים היום. מחסומי כתיבה זה עניין, אתה יודע, הכל בראש. יש טריק ידוע של בילי ג'ואל, שלובש חליפת משורר, יורד לווילאג' ומסתובב בין אנשים, כדי שיבואו לו רעיונות".

ואתה עושה את זה?

"לפעמים אני הולך, פותח ספר, רואה מילה, סתם, נהיית לי אסוציאציה".

אתה מכיר את הביקורת על הטקסטים שלך?

"כן".

ואת הבדיחות?

"גם כן. נו, בסדר, אז מטוסים זה סימן לפרידות".

ולמה תמיד יש שם חיילים?

"תגיד לי, איפה אין כאן חיילים? כל הזמן יש חיילים. עבר הרבה זמן מאז שהייתי חייל, אבל זה עדיין בתוכי, כמו אתמול. ונכון שהשתמשתי בזה כבר, אבל אני עדיין מרגיש צורך".

בגלל שאתה מרגיש מבוגר?

"אני יכול להגיד לך שכשכתבתי את 'גילה המוקדם וגילי המאוחר', חשבתי שאני נורא מבוגר. יש אנשים בני 30 שאומרים, יו, עברתי את ה-30. הילד בן 30, יש לו חום גבוה. אני לא זקן, אבל אני במקום שבו יש לי פרספקטיבה על דברים. עד כמה אני יכול לדמות את הזיקנה, אני לא יכול להגיד לך. יש רגעים שפתאום צובט אותי העבר. לפעמים זה צובט אותי חזק".

אתה אדם נוסטלגי?

"אני לא נוסטלגי. יש טעות בהבחנה. אני ממש מסרב לקבל את זה שאני נוסטלגי, אבל אם אתה רוצה נוסטלגיה, הנה בבקשה: הייתי הולך להופעות בימי שישי ברמלה. הייתי חושב שאני כמו פול סיימון, מתגלח בקדושה ממש. הייתי מופיע אחרי הסטריפטיזאית במועדון הכליף ביפו. בשתיים בלילה הייתי יוצא מהבית. הייתי מגיע להופעה כשהסטריפטיזאית תמיד היתה כבר באזור הציצים. היו זורקים עליי חומוסים". 

"אתה יודע כמה פעמים העיפו אותי מהבמה? שלחו אותי להחליף את מייק בראנט במועדון במלון דן. קראו לו אז משה בראנט. הופעתי שם שלושה שבועות ועזבתי. אתה יודע באיזה חורי תחת אני הופעתי? אבל עם כל הדרך והזיכרונות, אני לא חושב שאני נוסטלגי. אני חושב שאני נורא מכיל את העבר שלי. נכון שלפעמים משתבשת עליי דעתי ונדמה לי שאני יכול להיות חייל (צוחק), אבל זו טעות. יש לי השתבשויות כאלה קשות".

וההשתבשויות האלה מובילות למחשבות על זיקנה?

"לא, אני לא זקן, אני לא מרגיש זקן. העולם לא נולד רק לצעירים, העולם נולד לבני אדם. יכול להיות צעיר הכי משעמם בעולם וזקן הכי מדליק בעולם. אל תבטל את השורשים שלך. אל תבטל את ההיסטוריה שלך. אל תבטל את העבר שלך. אל תקרא לו נוסטלגיה בשביל לבטל אותו. מצד שני, גם אל תשקע בעבר שלך. מעבר לזה, אני ער לשינויים".

שינויים פיזיים?

"הכרס".

מה יש לך עם הכרס? אתה נראה טוב, ואתה כל הזמן עסוק בכרס.

"אין לי מושג. אני רק יודע שיש מאבק קשה. למי אין? בשביל לעלות על קיסריה אני עובד יותר קשה. צריך לשמור על כושר. אתה שואל אותי אם גם בגיל צעיר היה צריך? כן, התשובה היא כן".

ולמה אתה הולך עם שרשרת? כדי להרגיש צעיר?

"לא, זה סתם יפה בעיניי. תראה, ברור לי שהזמן מתקצר. זה הדבר היחידי שאני יודע. זאת אומרת, כאילו היתה לי אשליה כשהייתי צעיר שהזמן הוא נצחי. עכשיו אני יודע שהוא לא נצחי".

אז מה אתה חייב עוד להספיק?

"רק להיות מאושר".

ואתה מאושר?

"לפעמים, כשאף אחד לא רואה, אני צועק מאושר".

מתי זה קרה בפעם האחרונה?

"לא מזמן, כשהייתי בים. אני שוחה לבד, ובין הגלים, כשאין אנשים, אני פשוט צועק מאושר".

וזאת האמת? האושר?

"אני לא יודע, אבל אני אספר לך סיפור. פעם איש אחד הלך לחפש את האמת. הוא נכנס לחדר קטן וראה אישה זקנה ומכוערת שיושבת. הוא שאל אותה, מי את? אני האמת, היא ענתה לו. הוא ישב לידה חודש ימים, למד מה שהוא למד וקם ללכת. היא אמרה לו שיש לה שתי בקשות ממנו, לפני שהוא הולך. האחת, היא אמרה לו, אל תגלה להם שאני כל כך מכוערת. והשנייה, אל תגיד להם שמצאת אותי, שימשיכו לחפש".