נתניהו כפדגוג נוקשה
נכונותו של נתניהו לענות אלפי אנשים נובעת מאסטרטגיה שיעילותה הוכחה
בתום השביתה
הכריז עמיר פרץ כי "נגמר המאבק על הצדקה ומתחיל המאבק על הצדק".
משפט יפה. תכופות טובע מנהיג ההסתדרות משפטים יפים. ברור שבדעתו לנצל את הצלחתה של "ההסתדרות החדשה" ולהפיח בה רוח קרב לקראת המאבק נגד חוק התקציב. מעתה, כך אמר, שוב לא יהיה ארגונו רק פדרציה של איגודים מקצועיים, אלא "תנועה חברתית".
מה משמעותה של ההכרזה הזאת? תנועה המנהלת מאבק על דיוקנה של החברה נקראת "מפלגה". פרץ מתכונן לימים שלאחר פרס.
בבוקר שלמחרת ליל השימורים בבית הדין לעבודה, כאילו כדי להזהירו מפני גודל יומרותיו, פירסמה הלמ"ס את ממצאיה על הפער בין משכורות השכירים. הכנסתם לפני מס של השכירים בעשירון העליון גדולה פי 11.5 מהכנסתם של השכירים בעשירון התחתון. אם ירצה פרץ להשפיע על צמצומו של הפער הזה, אם ירצה להחליף את נתניהו כאדריכל כלכלי וחברתי, לא יוכל להסתפק במליצות נאות ואף לא בארגונן המוצלח של שביתות. השביתה הצליחה מפני שהעוול עבר את המידה שיכול הציבור הישראלי קהה הרגש לשאת. נתניהו ופורז, המנסים לחנך את ראשי הרשויות המוניציפליות לאחריות בניהול כספי הציבור, התעמרו באלפי אנשים שלא חטאו במאום.
ומשעה שהוכרזה השביתה, ברור היה כי רק זמן קצר יחלוף עד אשר תימצא נוסחה שלפיה יקבלו העובדים את שכרם. השאלה המוצגת עתה היא זו הנשאלת בעקבות כל סכסוך עבודה שהצדדים מיישבים בשיחות לילה של "הרגע האחרון": מדוע לא היה אפשר להקדים בכמה חודשים את הרגע הזה ולחסוך מכאובים וכסף?
לדעתי, התשובה היא כי נכונותו של נתניהו לענות אלפי אנשים נובעת מאסטרטגיה שיעילותה הוכחה: פעם אחר פעם הוא יוצר משבר חריף לא רק כדי להשיג הישג בגזרה זו או אחרת, אלא כדי לחרוש חריש עמוק במנטליות הישראלית. הוא "תאצ'ריסט" לא רק במטרותיו, אלא גם בדרך פעולתו. מטרותיו שנויות במחלוקת, אבל אין לפקפק בעומק אמונתו, בנחישותו ובמיומנות שבה הוא מטפלל את דעת הקהל.
פקידיו הוליכו אותנו שולל בטענה כי אין בנמצא דרך חוקית לשלם לעובדי הרשויות בטרם תסכים ההסתדרות לרפורמה ברשויות. הם המתינו עד לפסיקת השופט, ורק אז, מייד ובדרך פלא, נמצאה הדרך. שר האוצר נראה כמי שהפסיד במערכה, אבל הוא צובר נקודות במלחמה. מעימות לעימות, מהאמהות החד-הוריות, דרך פועלי הנמלים ועד לראשי הרשויות המקומיות, הוא משנה את המשק הישראלי ואת הראש הישראלי.
יש הסבורים שבניצחונותיו היה יכול לזכות גם ללא עימותים נוקשים, לו רק ידע לכונן הסכמה חברתית. אני מטיל ספק בכך. כוחות רבים מדי מפיקים תועלת רבה מדי מהתמשכותו של משטר המונופולים, הבזבוז והשחיתות. המצב ברבות מהרשויות המקומיות הוא רק דוגמה לכך. רבות מהן מבזבזות הון המצטרף לנזק של מיליארדים.
שלשום סיפר ראש מועצת יהוד-מונסון, מטאטא חדש שנבחר לפני כשנה, כי בהיכנסו למשרדו גילה שבתוך עשור גדל מספר עובדי המועצה ביותר מכפליים. כל הפקידים החדשים נשכרו לעבודה הודות לזיקתם הפוליטית. רבים מיעטו לעבוד, אחדים קיבלו מכוניות לשימושם וגם זכו בדמי אחזקת רכב. אחרים נהנו מתוספת שכר עבור שעות נוספות, שמספרן כמספר שעות עבודתם הרגילות. על פי חישוביו של ראש המועצה, עולות ההוצאות המיותרות ל-400 מיליון שקל, סכום הגדול בהרבה מכל החובות הרובצים על העיירה.
מדוע לא נתבעו לדין ראשי המועצות המועלים בתפקידם? מדוע מיעטו שרי הפנים במינוי ועדות קרואות? למה צריך היה לחכות לקטסטרופה? התשובה היא שגם השרים אינם נקיים, וכי גם עלייתם בסולם הפוליטי מרוצפת מינויים לא כשרים, וכי בפוליטיקה הישראלית אין רפורמות מדודות, אלא רק תיקונים הבאים בעקבות משברים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
