הנכה-המשותק שהאפיל על גיבור העל

על מותו של כריסטופר ריב התבשרתי בדרך אגב.

ככה, בלאקוניות, בלי רגש ולגמרי במקרה, הפטיר בובי, המטפל הפיליפיני שלי, שראה לפני כמה דקות ב-CNN שסופרמן מת.

שכבתי במיטה, מת לעוד פיסות אינפורמציה, בלי שום יכולת לתקשר. זה לקח לי שעות עד שהתחברתי למחשב שלי, ובאמצעותו לעולם ולפרטי הפרטים על סופו העצוב של סופרמן.

נכות זה לא מחלה

חשבתי שכריסטופר ריב יחיה לנצח. בחיי, כך האמנתי.

טוב, אם לא לנצח, אז לפחות עד גיל מאה. מגיע לו, לא? לא בגלל שהוא סופרמן (לא אהבתי את ההקבלה הזו מעולם) - אלא פשוט משום שלא היה חולה. נכות זה מצב פיזי, לא מחלה.

ובכל זאת, ההקבלה הזו, מצד אחד סופרמן, מצד שני הנכה כריסטופר ריב, היא הסיבה לכך שהמאבק שלו נגע עמוק בלב של כולנו. הרי זה ברור: לולא גילם ריב את סופרמן, הנכות שלו לא היתה מקבלת את ההד העולמי העצום, והאישיות

האמיתית שלו לעולם לא היתה מצליחה לחרוג מדמותו של היפיוף המעופף מהמסך הגדול.

והאישיות שלו זהרה כמו גביש קריפטונייט דווקא אחרי שהוא הפסיק להיות סופרמן, בעיקר בגלל המאבק שלו בנכות, בגלל כוחות הנפש, בגלל שהתעקש לעשות למען אנשים למרות הכל.

אני, במצב די דומה, בקושי יש לי חשק להוציא את האף למרפסת, ובכל זאת יש שמצמידים לי סופרלטיבים מיותרים כמו "סופרמן". ריב, במצבו, לא חשש לטוס עד אלינו, ולא נרתע מכל הטררם התקשורתי מסביבו. מי כמוני מבין עד כה עניין טריוויאלי כזה לכל אדם - קשה כקריעת ים סוף לאדם במצבו. ובכל זאת, הוא לא ויתר ולא נכנע. כשאני מנסה להבין מה הסיבה לכל המאמץ הזה, נראה לי שלמעשה, בסיבוב הזה, כאדם נכה ומשותק, עצם המאבק במגבלות הוא זה שנתן לו הסיבה לחיות. המאבק נתן לו כוח להיאבק.

אבא עשה אותי סופרמן

את סופרמן הערצתי עוד הרבה לפני שהערצתי את סיינפלד. כילד, הלכתי עם הורי לראות את סופרמן 1 בקולנוע, ובמקום התמכרתי.

ולא היה ספק קל בנוגע לפורים באותה השנה: את התחפושות היו מכינים אז בבית, לבד, ממה שיש. אז נכון, גררתי את אמא לחנות הצעצועים שעליה התנוסס השלט ''יש תחפושת סופרמן'', רק כדי לחזור משם מאוכזב: המוכר הציג בפנינו איזו גלימת כוכבים מעפנה, שאליה הוא צירף מסכה של זורו. חשב שיעבוד עלינו הדביל: סופרמן לוקח את זורו בהליכה.

בסוף אבא תפר לי תחפושת. אמא היתה ספרית, ובעזרת הכישורים המיוחדים האלה הצליחה להשיג בשבילי גלימת ספרים. על הפיג'מה לבשתי, קיקינג-אנד-סקרימינג, זוג תחתונים חומים (לא היו לי אדומים) - ויצאתי להציל את העולם.

שום דבר טוב לא יצא מזה. בכלל, ההשפעה של קלארק קנט על העולם האמיתי היתה כבר אז עצומה, ועשתה להמון ילדים-הלומי-סופרמן כל מיני דברים שלא בטוח שאתם עדיין זוכרים: למשל, הילד ההוא, שנהרג כשניסה לעוף כמו סופרמן מהחלון בקומה הרביעית.

גם אני ניסיתי לעוף, כמו כולם. ולפעמים, מתחת לגלימה, היו רגעים קסומים, שכמעט הטיסו אותי לשמיים מאושר. שלא לדבר על כך שבזכות האוסף עם שיר הנושא מהסרט היכרתי את "רוקסן" של "פוליס".

הכל עניין של טיימינג: אז רציתי לעוף. היום אני אשמח סתם ללכת.

כריסטופר יותר חזק מסופרמן

ככל שהפער בין מצבו של אדם כנכה לבין מצבו קודם לנכות הוא גדול - כך אנו מופתעים יותר מהאופן שבו הנכה מתמודד. ואם מדברים על פער גדול - נראה שהפער הגדול ביותר שאני יכול לדמיין הוא זה שבין קלארק-קנט-סופרמן יפה הבלורית והתואר, לבין כריסטופר-ריב-כסא-גלגלים משותק מצווארו למטה, מוגבל, מחובר למתקנים שונים.

כריסטופר ריב, האדם והסמל, נאבק בפציעה שלו, בנכות שלו, הרבה יותר טוב, והרבה יותר אפקטיבי, והרבה יותר מרגש ממה שסופרמן עצמו היה יכול להיאבק אי פעם. זוכרים איך הוא בכה שלקחו לו את הגביש? כמו תינוק.

בגלל זה חשבתי שכריסטופר ריב יחיה לנצח. כמו סופרמן. ובדיוק כשם שייזכר כדמות האיש העליון, הכל-יכול, הוא ייזכר גם כגיבור-העל-הנכה הראשון שהצליח לפרוץ את מגבלותיו הפיזיות, ולעוף גבוה מעל כולנו.

*   *   *   *   *

למקרה שלא היכרתם עד כה את "היומן האופטימי", הנה כמה מילים לרקע: 

יותר מארבע שנים עברו מאז לקה רונן פורת, מעצב בן 34 מחולון, במחלה ניוונית נדירה, ALS, המכונה גם מחלת לו גריג , ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג . המחלה הותירה את רונן בתוך זמן קצר מאוד ללא כל יכולת מוטורית, נטלה ממנו את כושר הדיבור, ואת היכולת לנוע.

למרות זאת, בסיוע מטפלים וטכנולוגיה ייחודית, ובעזרת חיישן המותקן על מצחו, הצליח רונן להקליד אות-אות על מסך המחשב, ולצרף מילים למשפטים - ומשפטים לסדרת פרקים סוחפת, מסמך עיתונאי בעל עוצמה, המתעד את חייו מנקודת המבט הנוכחית שלו.

אתם מוזמנים לשוב ולפגוש כאן את רונן, או להתוודע לראשונה אליו, אל חבריו ובני משפחתו, לשוב ולעיין בפרקי יומנו המקוון , או לשוחח איתו בפורום התמיכה הייחודי שלו מדברים עם רונן פורת.