סיפור משפחתי שכזה: על גלגוליו של בית קפה

פעם, לפני הרבה בשנים בתקופת ה"כזה כאילו", היה מוסד תל אביבי ידוע ששכן במעוז היאפיות ברחוב שנקין. למוסד קראו "קפה כזה" והברנז'ה השנקינאית עלתה אליו לרגל מדי יום. אביב גפן, איגי וקסמן, טליה שפירא ואמנים רבים אחרים פקדו את המקום מיום הקמתו בשנת 1988. הקפה אף התפאר בטבחית העבר ותסריטאית ההווה, דנה מודן, ובמלצרית לשעבר והעיתונאית כיום, אורלי וילנאי פדרבוש.

לפני חמש שנים החליטו בעלי המקום, מיכל ועמית כגן (47), שנגמר להם משנקין ושהגיע הזמן להעביר את בית הקפה למקום שקט יותר, קרוב לבית ובלי בעיות חנייה. בני הזוג, שמתגוררים עם שלושת ילדיהם ברמת השרון, מצאו פינה שקטה במרכז צמרות שבגבול הרצליה-רמה"ש ופתחו שם את "קפה כזה". בשנה הראשונה הופעלו שני בתי הקפה בשנקין ובהרצליה במקביל, אבל שנה אחת הספיקה להם, ואז נסגר המוסד התל אביבי הידוע.

למרות שהם עוסקים בתחום שנים רבות, עמית ומיכל לא התראיינו אף פעם. נכון, על "קפה כזה" השנקינאי נכתב בעתונות לא פעם, אבל הבעלים מעדיפים לשמור על פרופיל נמוך ולעשות את העבודה בשקט, למרות הייחוס המשפחתי. 

תחום המסעדנות עובר במשפחת כגן מדור לדור. אבי המשפחה, אליהו כגן, היה בעל בית הקפה "פינתי" שהוקם ברחוב דיזינגוף פינת פרישמן בשנת 1936. גם "פינתי" היה מוסד תל אביבי בוהמייני שריכז בו את כל השחקנים, האמנים, הסופרים והיוצרים התל אביבים.

"פינתי" ו"כסית" התחרו על ליבם של אנשי הבוהמה. יוסי בנאי, נעם סמל, פשנל דשא, אריק ושושיק לביא, יפה ירקוני ורבים אחרים נהגו לבקר

בקפה. שחקני תיאטרון הקאמרי, שהיה בקרבת מקום, נפגשו בו כל ערב לפני תחילת ההצגה. בשנת 1978 הוצת "פינתי". עמית כגן אומר ש"היום כבר מותר לומר שמדובר בהצתה שהתבצעה, ככל הנראה, על ידי המתחרים הנצחיים". לאחר תשעה חודשים נפתח המקום מחדש, המלצריות הייקיות בנות ה-70, ששירתו את הלקוחות בקפה הישן, הוחלפו בסטודנטיות צעירות והמקום זכה לפריחה מחודשת.

כגן, ששריפת "פינתי" היתה עבורו טראומה שלא ישכח לעד, היה אז חייל שעזר להוריו בהפעלת העסק בסופי שבוע, בזמן שחזר מהבסיס. "נשבעתי לעצמי ולהורי שאני לא אפתח בית קפה אף פעם", הוא מספר. "גם שתי אחיותי התחייבו שלא לעסוק בתחום". 

רכשו את הכלים בשוק הפשפשים

כגן פנה ללימודי עיצוב פנים ועסק במשך מספר שנים כמעצב עצמאי. באחד הימים הוא שיפץ בית ברחוב שנקין ואז ראה חצר מדהימה, לדבריו, ברחוב שנקין פינת יוחנן הסנדלר. הוא חזר הביתה לאשתו מיכל, שאותה אגב הכיר בהיותה מלצרית בבית הקפה של הוריו, ואמר לה: "פה יהיה בית הקפה שלנו". אז הבטחות לחוד ומעשים לחוד - ובשנת 1988, אחרי הצהרות רבות שהוא לא ישתעבד לעבודה הקשה במסעדנות, פתח כגן את "קפה כזה" המיתולוגי. באותה תקופה היה בשנקין בית קפה אחד - "קפה תמר", ומקום של תנובה בו נמכרו מאכלי חלב.

"כשפתחנו את 'קפה כזה' בשנקין", נזכרת מיכל, "זה היה מקום ייחודי כי עמית שיפץ אותו תוך שמירה על האותנטיות של הקירות והרצפה. היה לנו 30 אלף שקל בלבד והחלטנו שלא נחרוג מהסכום הזה". וכך עשו - את הכלים למטבח הם רכשו בשוק הפשפשים כדי לחסוך בעלויות ולהתאים אותם לקונספט של המקום והקירות הפכו לאסטתים יותר, אך לא טויחו כדי לשמר אותם.

"אנשים נכנסו לראות את המקום בגלל העיצוב המיוחד שלו", מספרת מיכל. "היו שם המון התרחשויות. ולאט לאט הרחוב החל להתעורר, נפתחו בתי קפה נוספים, הטיפוסים ססגוניים כבשו את הרחוב והמוסיקה נשמעה מכל עבר. למרות הנסיונות של העירייה לעצור את ההמולה, הרחוב ניצח".

אבל היום, כאמור, הם במרכז צמרות, הרחק מכל הרעש וההמולה, בקפה ששמר אמנם על השם התל אביבי, אבל זה כמעט הקשר היחיד בין "קפה כזה" משנקין לזה בהרצליה.    

"יש געגוע"

לשאלה איך עושים מעבר כזה והאם הצבעוניות והרעש של תל אביב לא חסרים להם, עונה עמית ברגשות מעורבים. "ברור שיש געגוע לבוהמייניות ולצבעוניות. שנקין מערב הרבה סוגים שונים של אוכלוסייה, מנשים מבוססות מרמת אביב ועד לצעירים שגרים בדירות שכורות בדרום תל אביב. אבל יחד עם זאת יש גם את הגיל הכרונולוגי שלנו שאנו לא יכולים להתעלם ממנו.

"כשפתחנו את הסניף בשנקין היינו בני 30 וכשהגענו לפה כבר חצינו את ה-40 ואנחנו משרתים פה אוכלוסייה אחרת שגם היא, בדיוק כמונו, עשתה את המעבר ממגורים בדירות שכורות בתל אביב לבתים בהרצליה. למעשה המחשבה על המעבר החלה כשחיפשנו דירה גדולה יותר בתל אביב לאחר שהבן השני נולד. המחירים בתל אביב היו גבוהים מאד ומצאנו את עצמנו ברמת השרון, שבשנת 1999, הייתה עדיין זולה משמעותית מתל אביב. ואז החלה המחשבה על העברת הקפה להרצליה".

מיכל: "במשך שנה החזקנו בשתי המקומות ביחד. אני ניהלתי את הסניף בשנקין ועמית ניהל את הסניף ברמת השרון. ואז הבנו שלהחזיק בשני המקומות זה לחלוטין לא הגיוני, כי זה שבר לנו את האיזון של המשפחתיות הנורמלית. אחד רץ לפה, השני לשם והבית נשאר באוויר. לי חשוב להראות נוכחות בבית ולהגיד לילדים שאני זמינה עבורם מתי שהם צריכים. היום הם אמנם גדולים, אבל דווקא עכשיו יש להם התמודדויות גדולות יותר והם צריכים אותי לא פחות מאשר בעבר".  אגב, ביתם מורן ירשה את מלאכת האפייה ממיכל, שבעבר אפתה את העוגות לקפה, וכיום היא עושה זאת.

הפכו לביסטרו

"קפה כזה" מעסיק 40 עובדים ומנהל המשמרת הוא עובד שמלווה את בני הזוג כגן עוד מימי שנקין. אנשים שעבדו והכירו במקום הישן התחתנו וכיום הם באים לקפה בהרצליה עם הילדים שלהם.

לאחרונה שינו הכגנים את הקונספט של המקום והוא הפך מבית קפה לביסטרו. בנוסף, הם הצטרפו למגמה הבריאותית שפוקדת את בתי הקפה

 והמסעדות והוסיפו לתפריט ארוחות בריאות שמוגשות במהלך כל היום.

"'פינתי' היה קפה ובייגלה עם גבינה צהובה", מסביר עמית, "בשנקין הוספנו לתפריט סלטים ופסטות ובצמרות זה הפך כבר לביסטרו. אני לא יכול להגיש היום את הסלט או הבייגלה טוסט שהגשתי בעבר, גם מכיוון שהזמנים השתנו והלקוחות שהסתפקו פעם בטוסט הפכו לאניני טעם, וגם בשל העובדה שמדובר בקהל שונה מהקהל של שנקין".

ובהתאם למקום שמשרת משפחות וצעירים, מציע המקום ארוחות עסקיות במשך שבעה ימים בשבוע ולצד השניצל וההמבורגר ניתן לראות בתפריט ארוחות המוגשות עם לחם מלא וקפה מחלב סויה ואפילו עוגות ללא סוכר. לפני כחודש שונה הלוגו של המקום ונוספה לו המילה ביסטרו. "ניסינו לייצר פה אווירה בייתית", אומרת מיכל, "עם תמונות משפחתיות שהבאנו מהבית ואפילו דפי צביעה לילדים שמגיעים לפה עם ההורים. אנחנו רוצים לתת הרגשה אישית ללקוח".

זו גם הסיבה שאין בכוונתם להרחיב את "קפה כזה" לרשת. "חשוב לנו להיות בעסק כדי שהלקוחות יידעו שאנחנו פה למענם", הם מסבירים. "אולי בעתיד, לפי ההתפתחויות, נשקול התרחבות לעוד סניף אחד. אבל גם זה בספק ובטח אין כוונה להפוך לרשת".