אני מדברת אל דנה שבתמונות

באחד באוגוסט 2003, במהלך חופשת הקיץ, דנה עשתה את דרכה מעבודתה בטבריה לכיוון הבית. כשהיתה במרחק של שתי דקות מהבית היא פשוט נעלמה .

כבר שנה וארבעה חודשים שכאילו בלעה אותה האדמה, כי עד היום, מהיום שנעלמה, אין עדיין קצה חוט בפרשה. כל אפשרות וכל כיוון שחקרו לא העלה שום דבר שיכול להוביל לפענוח המקרה של דנה. הרבה שאלות נותרו ללא מענה, ואפשר לומר שהן מאוד מייסרות - למה בדיוק זה קרה? למה דנה? מה קרה? מי בכלל חשב על זה? שאלות שאף אחד לא יכול עדיין לתת לי את התשובות עליהן.

אני מתחילה את היום עם המון שאלות. מסתכלת על התמונות של דנה ושואלת אותה, אני מדברת אליה בתמונות, כדי שאולי אני אוכל להבין משהו, להבין איפה היא נמצאת. עם תחילת החורף השאלות יותר קשות - אם קר לה, אם היא במקום חם, אם היא אוכלת, אם דואגים לה. ושוב, אני נשארת רק עם השאלות, ללא תשובות, חסרת אונים.

חיה בין ייאוש לתקווה. יש ימים מאוד קשים. בכל זאת, אני משתדלת לשמור על שפיות דעתי ולחשוב רק בצורה אופטימית עם הרבה אמונה ותקווה. צוות החקירה מרבה להיות סביבי ולעדכן אותי בכל מה שקורה, אפילו לגבי כל שינוי בצוות, וזה ייאמר לזכותם. זה נותן לי הרבה כוח להמשיך הלאה ולהמשיך להיות אופטימית, שאולי בכל זאת, כמו שאני מאמינה, באחד הימים ימצאו את דנה ויחזירו אותה אלי, בריאה, בעזרת השם, ושלמה.

אני באמת משתדלת לא לחשוב על תסריטים קשים. אני לא רוצה לקשר את המקרה של דנה למקרים שהיו בעבר, והסתיימו בצורה לא טובה. אני רוצה להמשיך ולחשוב שאין לזה שום קשר, ושכל הנושא של החקירה יסתיים רק בטוב.

עצם זה שמעדכנים אותי ומשתפים אותי בכל החקירה ועצם זה שעוד צוות נכנס לתמונה, צוות שאולי חושב בצורה יותר מקורית, בכיוונים שיכולים לעזור, מאוד מחזק אותי. זה נותן לי להבין ולהרגיש שהחקירה בסדר עדיפות גבוה.

בחודשים הראשונים בחרתי להיות לבד. התנתקתי מהחברים ומהעבודה. אבל כשראיתי שאני עומדת לשקוע לתהום עמוקה, הבנתי שאסור לי לעשות את זה. הבנתי שאני צריכה לעשות משהו שיחזק אותי. יש לי גם בן שאני צריכה להמשיך את החיים בשבילו.

סדר היום שלי השתנה, בעקבות ההרגשה והאמונה שבכל זאת אולי אקבל את הבשורה הטובה, בעזרת השם. היום אני יוצאת בבוקר לעבודה, גם אם לא במשרה מלאה, וממלאת את היום בחברים שיכולים לתמוך ולעזור, כדי שאוכל להמשיך הלאה.