"בכל אשה יש מדיאה"

ביום שני הקרוב יעלה תיאטרון "גשר" היפואי בבכורה את מחזהו של אוריפידס, "מדיאה", בכיכובה של יבגניה דודינה ובבימויה של לנה קריינדלין, המשנה למנהל האמנותי של התיאטרון.

את מדיאה גילם אורפידיס עצמו לראשונה ב-431 לפנה"ס, בתיאטרון דיוניסוס שלמרגלות האקרופוליס באתונה. הליהוק הגברי נבע מכך שנשים לא הורשו אז לקחת חלק בעשייה התיאטרונית.

מאז הפך התפקיד למושא חלומן של שחקניות בכל העולם. בישראל רשמה את הבכורה הגברת הראשונה של "הבימה" חנה רובינא, בהפקה שעלתה ב-1955 בבימויו של פיטר פריי. ההפקה השנייה בבימויו של יוסי יזרעאלי ההחזירה לבמה ב-1971 את הגברת הראשונה של "הקאמרי", חנה מרון, שנפצעה שנה קודם לכן בהתקפת מחבלים בנמל התעופה של מינכן. שתי הפקות נוספות עלו ב"הבימה" בכיכובן של מרים זוהר (1981 בבימויו של דוד לוין) וגילה אלמגור (1998 בבימויו של רוברט וודרוף) ועוררו מחדש את המיתוס סביב גיבורת המחזה.

השנואה מכולן

עלילת המחזה מספרת את סיפורה של מדיאה, נכדתו של אל השמש הליוס, שנישאה ליאסון (מיקי לאון), בן תמותה בו התאהבה כשביקש לקחת לעצמו את גיזת הזהב של אביה. בביתו של יאסון, הרחק מביתה ומולדתה שלה, הפעילה מדיאה הגולה את כוחות הכישוף בהן ניחנה בכדי לסייע לבעלה לכבוש מעמד וכוח. רציחות פוליטיות אילצו את השניים לברוח גם מביתו של יאסון ולמצוא מפלט בקורינטוס, ממלכתו של קריאון (בוריס אחנוב), שם יולדת מדיאה שני בנים וזמן קצר אחר כך ננטשת על-ידי אביהם שמפלס דרכו אל השררה דרך מיטתה של בת המלך.

מדיאה, הרוח מתחת למפרשיו של יאסון, ששימשה כחפץ בידי בעלה אותו רוממה ועל-ידו נרמסה, אינה האשה שתבליג. הייאוש והעלבון מובילים אותה לנקמה האיומה מכל. היא רוצחת את כלתו החדשה של יאסון, גורמת למותו של המלך קריאון ומוחה את זרעו של הבעל הבוגד ברצח מתוכנן בקפידה של שני ילדיו-ילדיה.

רצח הילדים הפך את מדיאה לאחת הנשים השנואות בספרות. תיאוריות רבות נבנו סביב דמותה וחוקרים תהו על קנקנה. האם מדיאה היא אשה חזקה שנדחקה למעשה הנתעב בלית ברירה? או אולי היא סמל לחולשה של אשה שנשלטת על-ידי דחפים ורגשות? האם היא גלגול של בת שטן או קורבן של נסיבות וחברה?

לנה קריינדלין, במאית ההצגה, מודה שכשיבגני אריה מנהל התיאטרון הציע לה לביים את המחזה, ההתלבטות היתה קשה. "שאלתי את עצמי איך מתחילים להבין אשה שהורגת את הילדים שלה, אבל כשקראתי את המחזה הרגשתי שיש לי מה לומר בעניינה. התחלנו את החזרות באוקטובר ומאז לא מצאתי כוחות לסלוח לה ולמרות זאת אני מאוהבת בה ומרחמת עליה".

זו הפעם הראשונה בה מביימת את המחזה בישראל אשה. למרות שקריינדלין מתנגדת עקרונית לבידול בין בימוי נשי לגברי, היא מודעת לשוני ההכרחי בתפישת הדמות. "בשבילי מדיאה היא קודם כל אשה פגועה וזו נקודת המוצא. כל מה שהיא עושה, נעשה מכאב, השפלה, חוסר בביטחון ובתשומת לב. מדיאה נמחקה על-ידי הגברים שסבבו אותה והיא רוצה להוכיח להם שהיא קיימת. אני לא מצדיקה את המעשה, חלילה, אבל עניין אותי לרדת לעומק הנסיבות שהביאו אותה לכדי מעשה. אפשר למצוא מדיאה בכל אשה ואני מאוד מקווה שהקהל יוכל להזדהות לפחות עם הכאבים שלה".

בורות שחוסכת כאב

"אני מוכנה קודם לצאת למלחמה שלוש פעמים מאשר לסבול פעם אחת לידה", אומרת מדיאה במחזה ויוצאת בכך נגד כל תכתיבי החברה הגברית. אוריפידס מחזק את דבריה של מדיאה במשפט ששם בפי המטפלת בשלב מאוחר יותר במחזה: "מאושרים הם מי שאין להם ילדים. מאושרות הן מי שאף פעם לא ילדו. הם לא מקריבים בני ערובה לגורל. הם לא שואלים אם הילד שלהם הוא ברכה או קללה. בורות שכזאת חוסכת כאב... הגורל שולט בכל. המוות תולש את חייהם של הילדים שלכם ואתם תולשים את לבכם וקוברים אותם. למה? ככה. זה משחק מזל".

קריינדלין רואה באמירות אלה הוכחה דווקא לנשיותו של המחזה. "זה מחזה שכתוב מנקודת מבט של אשה, יכול להיות שזה נובע מכך שאוריפידס שיחק לא מעט נשים בתיאטרון. אולי זה עזר לו להבין אותן טוב יותר ולהזדהות. כל אשה שבגדו בה ופגעו בה תחשוב דבר ראשון איך להכאיב בחזרה. כל אם תשאל את עצמה, בעיקר במציאות החיים הישראלית, למה ללדת אם את לא יכולה לשלוט בגורל הילדים שלך".

לדבריה, קשה שלא להימשך אחרי מדיאה: "היא אשה מאוד חכמה. היא לא מטורפת, היא מפוכחת לגמרי, עצמת הרגשות שלה מביאה אותה לקיצוניות וזה מה שמרתק – היא עושה את זה בעיניים פקוחות ומתוך מודעות".

קריינדלין, שמלווה את תיאטרון "גשר" משנת 1991, חושבת שמחזות כמו "מדיאה" הם הבסיס לעשייה תיאטרונית. "התיאטרון הפך להיות סוג של טלוויזיה או קולנוע, משהו שמעביר לך את הזמן בערב. במובן מסוים הוא שכח את התפקיד שלו. דרך מחזות כמו 'מדיאה' אפשר לראות את הכוח של התיאטרון שהוא אחת הפורמות היחידות שיכולות באמת להביא את הקהל להתעלות".