משפט האבהות של הנגר יוסף

המחזה "משפט האבהות של הנגר יוסף", שנכתב בעברית ב-1997 ותורגם לגרמנית על ידי אורסולה אברהמי, הוצג החל מ-1997 בברלין בבימויו של אפרים קישון בתיאטרון tribuna. כמו כן הוא הוצג בבתיאטרון הצ'כי בפראג, Divadlo na Fidlovacce, במשך שלוש שנים. המחזה ראה אור לפני כארבעה שבועות בסדרת פרוזה של הוצאת ספרי חמד וידיעות אחרונות.

להלן הקדמה מאת קישון, שמספקת הצצה לנפשו של היוצר וללבטים ולהתחבטויות בנוגע לכתיבתו, וכן קטע מתוך המערכה הראשונה של המחזה. קריאה מהנה.

מה פתאום, למה כתבת זאת?

השאלה הזאת חוזרת ונשנית כל אימת שאני מפר את חוקי משטר הכיתות הספרותיות, ואני כותב משהו שבו, לא הנוכל החביב ארבינקה ולא הילדים הקטנים שלי ממלאים את התפקיד הראשי. ברור ומובן, שכל קורא וצופה רשאי לקרוא ולראות

בפירות עטי, מה שהוא מחפש בהם. אחד יראה ב"תעלת בלאומילך" את סיפורו של מטורף עליז, ואילו השני יגלה בסרט ביקורת חריפה על תעתועי הביורוקרטיה העירונית. "שעיר לעזאזל" הוא רומן של אבסורד הומוריסטי בלתי מתקבל על הדעת על אודות רדיפת הקירחים, או הפרק המחריד ביותר של תולדות האנושות. הכול תלוי, כאמור, מאיזו זווית ובאיזו ציפייה מביטים על היצירה. אף הספר שלי על הבלוף המנצח הנקרא משום מה אמנות מודרנית, הרים הרבה גבות. רבים ראו בו חטא נעורים או זקונים, אחרים את גילוי האמת במערומיה.

מכל מקום, מה פתאום, משתוממים אשפי הספרות, היודעים את הכול על אודות אמנות הכתיבה, זולת הפרט הקטן, שהכתיבה ההומוריסטית היא הסוג הקשה ביותר של הספרות. מי שמסוגל לכתוב פרודיה, מסוגל לכתוב גם את האורגינל, אפילו ביתר קלות.

אכן הם שואלים אותי, למה למען השם כתבת זאת?

תשובתי היתה יכולה להיות זכותי האזרחית לשתוק, אם כי חייב להיות ברור לכל אדם בר דעת, ששום סופר אינו משקיע עמל של שנים ביצירה כלשהי, אם אין לו מוטיבציה או מוטב לומר דחף פנימי לכתוב מה שכתב. ועל אחת כמה וכמה חלה ההנחה הזאת על הסטיריקן, שחובתו המקצועית היא להילחם בצביעות משמע לומר את ההיפך ממנה, את האמת, בדומה לליצני החצר שקיבלו רשות בשעתם להשמיע קולות ביקורתיים כלומר דברים שהיו אז אסורים מעיקרם, כל עוד הם חבשו כובע של מוקיון על ראשם והשכילו להצחיק את כבוד השליט ואת פמלייתו הרמה.

מדובר כמובן במלכים ובקיסרים. בשובל של הרבנים הגדולים לא היה מעולם מקום לליצנים, ובחצרות של הכנסייה היתה הופעתם קצרה מאוד, על פי רוב על המוקד הבוער. היום, ככלות אלפיים שנה מאז נולד בעיירה בית לחם אותו רב צעיר אשר שינה את פני האנושות, מורשה הסטיריקן לשאול את קוראיו ואת עצמו את השאלה המעסיקה אותו מזה זמן רב: האומנם ברא האל את האדם או שמא האדם ברא את האל בצלמו ובדמותו?

תשובה אין לי, ודומה שמעולם לא היתה לאף יילוד אשה עלי אדמות. כל מה שמרשה לנו ההשגחה הנשגבת לדעת הוא חוק בראשית קצר המבשר לנו בבירור ובעקביות מדהימה, שלעולם לא יידעו יושבי כדור הארץ משהו שבמשהו מרזי היקום, מסודות הטבע נוראי ההוד, עד כי אין בפינו מענה אפילו על מסתורי הגוף שלנו אנו, או על השאלה הסתמית ביותר בכל השאלות: לשם מה כל זה בבקשה, למה חייב להיות קיים עולם ומלואו, מה הפשר של קיומנו הקיקיוני בכלל על פני אחד מטריליוני הכוכבים הזעירים שבחלל האין סוף.

לסטיריקן אין תשובות. אבל מותר לו לשאול.

*** 

"משפט האבהות של הנגר יוסף" נכתב במשך עשרות בשנים. לא על גבי הנייר אלא חבוי בתוך הראש והנפש, במעמקי אותם התאים הרדומים שבהם מתאספים סימני השאלה במשך חיים שלמים.

כבר בגיל רך החילותי להמטיר שאלות חצופות, מעין קושיות של עם הארץ, על ראשו של הרב הקשיש שביקש נואשות להעביר בגימנסיה לתלמידו מדת משה את בשורות ספרי הקודש. לא היתה לי סבלנות להקשיב לציטטות הללו הנאמרות באיזו שפה עתיקה ובלתי מובנת, למרות היותי צאצא של שושלת רבנים גדולים בהונגריה, ליתר דיוק היותי הבושה של מורשת אבותי החרדים. את יהדותי גיליתי באיחור, כאשר התחילו המרצחים השודדים להדביק ברחובות בודפשט את הפלאקטים הקוראים לאזרחים הטובים ביותר של העיר למסור לפני שריפתם המאורגנת את מברשות השיער וציפורי הקנרי

שלהם לתחנת המשטרה הסמוכה.

לפני הפלישה של הצבא הגרמני ב-1945 החליטו שליטי הונגריה לעשות ברוב חסדם הבדל בין יהודים נאמנים לדתם לבין אלה המוכנים לקבל על עצמם את קדושת הנצרות. היהודים נמסרו לידי ה-ס"ס מעבר לגבול הפולני, ואילו המתנצרים עונו, הושפלו ונשדדו כג'סטה אצילה בתוך גבולות המדינה. אני כשלעצמי לא היססתי אף לרגע קט ללמוד את הדת הרומית קתולית באופן יסודי מידי כומר אחד צעיר חסיד אומות העולם, כחובה כפויה של נידון למוות הרץ על חייו בלא נשימה באפו. אולם עד מהרה הסתבר, שהצלב אינו מעניק שום הגנה. נגררתי לעבר מחנה ההשמדה סוביבור בפולניה, ברחתי בצפון סלובקיה, ירדתי למחתרת כצעיר נוצרי לכל דבר, והגורל נשא לי חסד והשאיר אותי בחיים.

ביום הראשון לאחר בריחתי ממחנה השבויים של הצבא האדום חזרתי לדת אבותי, שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר.

באותה שעה הכרתי הרבה יותר טוב את הדת הנוצרית מאשר את הדת שלי.

***

קפיצה גדולה מוליכה מכאן למחזי החדש. עליתי, כידוע, לפני יותר מחמישים שנה למדינה היהודית, וזה היה הדבר החכם והנכון ביותר שעשיתי בכל ימי חיי. את כל יצירותי, גם את "משפט האבהות" כתבתי בעברית מימין לשמאל, אבל מחשבותי הוסיפו ללכת משמאל לימין לעבר הזכרונות של נעורי האבודים.

לפני כתריסר שנה נפל הכבוד בחלקי לזכות בברלין בפרס הקולנוע האירופי "גולדנה קמרה" ("מצלמת הזהב"). אחרי הטקס התאספו חתני הפרס למסיבה אינטימית ליד כוסית, ליתר דיוק ליד בקבוק של יין, ואחד הנוכחים הזכיר שהוקרן באותו ערב חגיגי סרטון מיוחד אשר צולם בוותיקן, ושבו נראה כיצד האפיפיור מקבל בחיוך הלבבי שלו את הפסלון הזהוב, שלא ידע אל נכון את פישרו ואת הסיבה לקבלתו. מישהו ציין על דרך ההיתול, כי בשנה הבאה לא נותר אפוא אלא למסור את הפרס לאלוהים עצמו, והוסיף את השאלה, האם הוא יבוא לטקס. עבדכם הסתכן בהערה: "לא, הוא ישלח את בנו." שכני הוסיף לאווירה המבודחת שאלה אישית אלי, אם אני באמת חושב שישו הוא בנו של הבורא. עניתי, השד יודע כיצד זה עלה בראשי, שהעניין לא לגמרי ברור לי, כי לפי הדת היהודית רק האם קובעת, והאל - עד כמה שידוע לי - מעולם לא הציע נישואין למריה הבתולה.

אמרתי, גמרתי ושכחתי את העניין. אבל ברגע זה נולד המחזה. תוך זמן קצר התחיל משהו לזוז באותם התאים הרדומים בראשי וסימני השאלה שבהם החלו לדחוף אותי לעסוק בדבר ברצינות, משמע על גבי הנייר. התעמקתי מחדש בברית החדשה, והערכתי שוב את חוכמתו של הרב הצעיר, כפי שנרשמה בידי ארבעת האוונגליסטים שלו. התחלתי אפוא לחבר מחזה, אבל לא על דמותו של ישו הגואל. הרגשתי שכאן אני דורך על שדה זר לי. על יוסף הנגר ואשתו הצעירה אכתוב, החלטתי, כי זה כבר עניין יהודי, עניין משלנו.

ליצירות ספרותיות ובימתיות דינאמיקה משלהן. חוג המשתתפים במחזי הלך והתרחב מן הסתם על גבי הנייר בדמויות שונות מתוך הברית החדשה. אט אט גברה בי ההכרה, אשר כה זרה לדעת הקהל בעולם, עד כי גם אני בעצמי הופתעתי לגלותה: שבתהליך הולדת הנצרות כל המשתתפים הראשיים, לרבות כל האוונגליסטים פרט ללוקאס הסורי, עד אחד יהודים הם.

כמה צעדים מבית לחם, בין העיר נצרת וירושלים ישבתי לי וחיברתי את הסיפור ההיסטורי משנת אפס של הספירה, אשר מונח כעת בידי הקורא, וכאן צפון אולי המענה על השאלה הראשונה: מה פתאום, למה כתבתי זאת?

תשובתי, עם אלף סליחות, שזה עניין משפחתי לגבי דידי.

לפני עלות המסך נשמע הביצוע התזמורתי של "Ave Maria" ל-Bach-Guonod או יצירה דומה בעלת אווירה של התרוממות רוח שקטה. המוזיקה הכנסייתית הזאת נמשכת ברקע גם בשעה שהדמויות נכנסות לאיטן לאולם בית המשפט.

ראשון נכנס מן הצד למרכז הבמה החשוכה השמש שכטר, ומעלה את האור באולם. אחר כך מתגנב האיש לדוכן המרכזי ומשחק בתענוג את תפקיד השופט, אפילו מכה בפטישו על השולחן. מן הרעש נבהל החוצפן ומתיישב ליד שולחנו למטה, פותח עיתון ספורט ונוגס בסנדוויץ' שהביא איתו.

דרך הכניסה הראשית נכנסים יוסף ופרקליטו. שכטר מורה להם בהינף-יד, תוך קריאה וזלילה, לשבת בצד, וחוזר על הוראה זו גם לאל שנכנס עם עורך דינו הכושי ומתיישב איתו בצד השני.

אחרונה מופיעה בכניסה הראשית מריה התמירה, עוברת מלכותית את הבמה ומתיישבת לאיטה בפוטל. המוזיקה נעלמת ברקע, רק מיצמוץ שפתיו של השמש שכטר נשמע בדומייה המתוחה, עד כניסת השופט.

שמש: (מסתיר מהר את עיתונו וקורא בפה מלא אוכל) בית המשפט!

כל הנוכחים קמים על רגליהם, פרט לאל.

שופט: (תוך כדי התיישבות בכסאו על הדוכן) שכטר, אולי תפסיק לזלול ברעש כזה, טוב?

שמש: סליחה, כבודו (בולע בקושי) לא אכלתי מאז הבוקר (גוער באל) תקום אדוני, תקום כבר, בבקשה ממך! (לוחש לו) זה השופט המחוזי, אדוני, קצת כבוד, לא?

האל קם, במבוכה המאפיינת אותו בראשית המערכה, לאחר שגם פרקליטו מאיץ בו, והוא נשאר עומד לבדו גם לאחר שהשופט נותן סימן בידו שמותר לשבת וכולם מתיישבים.

שמש: שב, מה אתה עומד, שב. (האל מתיישב תוך החלפת לחישות עם פרקליטו כמנהגו. השמש מוסיף לכרסם את מלאי הסנדוויצ'ים שלו ועוסק בזה במשך כל המשפט. אבל ברוב הזמן במחתרת מתחת לשולחן הקטן שעליו מונח הפרוטוקול שהוא מנהל בחוסר רצון בולט. עתה מביע את דעתו במִלמול על אודות האל) עם הארץ...

שופט: (קורא מתוך התיק בנשימה אחת ובקול של שגרה יומית) מונחת לפני בית המשפט המרצת פתיחה בתיק האזרחי של תביעת אבהות מס' 96/E/107, בעניין בקשת הקטין בן 5 החודשים ישו צימרמן, תושב גלילאה המיוצג על ידי האפוטרופסים מר יוסף צימרמן ורעייתו מרת צימרמן ופרקליטם העו"ד מר עקיבא בר הוניג, נגד המשיב (השופט נעצר לרגע קט מסתכל בתיק) נגד המשיב, "ריבונו של עולם"... הנקרא גם "המקום"... או "הגבורה"... (האל הנבוך שוב קם בשמעו את שמו ומושב על ידי תנועת ידו העצבנית של השופט) פרקליטו של המשיב, מיסטר טד פיטסבורגר הגיש בקשה לבטל את התביעה בשל היעדר סמכות מקומית, או לחילופין, להעביר את הדיון למקום מגוריו של המשיב (השופט ומריה מסתכלים למעלה אל המרומים), אבל בית המשפט החליט לקיים את החקירה במקום המעשה וכעת שאלת בית המשפט, (ליוסף) הנגר יוסף צימרמן (יוסף קם, השופט מעיין בתיק), מה, "בית דוד"?

יוסף: כך אומרים... אני יודע...

עו"ד טד: בלוף!

עו"ד עקיבא: בלוף? תראו מי מדבר!

שופט: (מקיש בפטישו) שקט בבקשה! (ליוסף) אדוני נשוי?

יוסף: כן.

שמש: ממתי?

שופט: שכטר! (ליוסף) ממתי אדוני נשוי?

עו"ד עקיבא: (קם) סליחה, כבודו, זה עניין שבינו לבינה.

שופט: לביני. (ליוסף השותק) ממתי אדוני נשוי?

מריה: שבועיים, נו תגיד.

יוסף: כן, שבועיים... ויום...

שמש: (ממלמל) מה לומר, הילד הקדים קצת...

שופט: שכטר, אני מבקש! תפקידך לרשום את הפרוטוקול, אם אינני טועה, ותו לא.

שמש: סליחה כבודו... (מלחש) התינוק הוא בן חמישה חודשים... אז חשבתי... אתה מבין...

עו"ד עקיבא: הנני מבקש, כבודו, לרשום בפרוטוקול, שמרשתי הגברת מריה צימרמן היתה ארוסתו הרשמית של בעלה במשך שלוש שנים רצופות.

שופט: אז מה?

עו"ד עקיבא: בדעתי היה להוסיף, כבודו, את הפרט העובדתי החשוב, שמרשתי היא עדיין בתולה.

שופט: מה זה שייך? זה עניין שבינו לבינה, לא משנה. (לאל) המשיב!

שמש: (לאל) לקום, למען השם.

האל: (קם. פונה בלחש לעו"ד טד) בעצם לשם מה אני פה, פיטסבורגר?

עו"ד טד: יש איזו הסתבכות... לא עכשיו... Not now...

שופט: (מציץ בתיק) אינני תופש, מה השם של אדוני?

האל: שלי?

שופט: כן, השם שלו.

עו"ד טד: השם, כבודו.

שופט: כן, זה מה ששאלתי.

עו"ד טד: השם.

שופט: כן, השם! אדוני חירש?

עו"ד טד: לא. קוראים למרשי לפעמים גם "השם", זה שמו.

שופט: (מקיש בפטישו) אני מבקש מאדון הפרקליט לא לחמוד לצון בבית המשפט. (לאל) אני שואל בפעם האחרונה: מה שמו המלא של אדוני.

מריה: (לוחשת) האל... האל...

האל: כן, אני האל.

שופט: שמו המלא.

עו"ד טד: (קופץ מכסאו) האל... זה שמו, כבודו... הוא גם האל שלי... אלי שבשמים...

שכטר: (רושם) מר אלי שבשמים... שם מוזר מאוד... (לאל) תאריך הלידה?

האל: שלי?

שמש: לא, של הסבתא שלי.

האל: איני מכיר את הגברת.

שופט: (פטיש) שכטר, אני מזהיר אותך! (לאל) שואלים, מתי אדוני נולד.

עו"ד טד: לפי איזו ספירה, בבקשה?

שופט: לא חשוב כרגע. המשיב ישיב.

האל: אני... אני התהוותי לפני... לפני כטריליון שנה... אני לא זוכר בדיוק...

שופט: מי זוכר דברים כאלה. אדוני ממוצא יהודי?

האל: כן... לא יודע...

שופט: אדוני היקר, זה הולך תמיד לפי האם. האם היתה אמו של אדוני מדת משה?

עו"ד טד: (קופץ) מרשי הוא יתום.

האל: לא בדיוק...

שופט: מקום מגורים?

עו"ד טד: לא קבוע.

שופט: שאלתי את הלקוח שלך, מיסטר פיטסבורגר. (לאל) איפה אדוני גר? איפה אדוני ישן?

עו"ד טד: הוא לא ישן, אף פעם לא.

שמש: כך הוא גם נראה...

שופט: יש לאדוני מקצוע? (האל שותק) איזה משלוח יד, בבקשה.

האל: (מסתכל בייאוש בעו"ד) כן, כבודו... יש לי כל מיני...

שופט: מה?

עו"ד טד: בורא. מרשי הוא בורא.

שופט: מה הוא ברא?

עו"ד טד: את השמים ואת הארץ.

שופט: נו, אז תגידו. (רומז לשמש לרשום) "בורא היקום". (האל קם, השופט שוב מושיבו בחוסר סבלנות)

שמש: (רושם) כל אחד הוא גאון היום... (לאל) מה המצב המשפחתי שלך?

שופט: זה לא העניין כעת, שכטר. (לאל) אדוני נשוי, גרוש או רווק?

עו"ד טד: רווק.

יוסף: (קופץ בהתרגשות כדרכו) הוא, אדוני השופט, הוא פשוט רודף שמלות. אמרתי לאשתי שכה אני אחיה, מה הנואף הקשיש הזה מחפש אצלך...

שופט: (מקיש בפטישו בחוזקה) מר צימרמן, מר צימרמן, הירגע בבקשה! תהיה לך הזדמנות להשמיע את טענותיך.

יוסף: ואני אומר, שהוא האבא של התינוק.

שופט: שקט! אני חייב להזהירך, מר צימרמן, לא להוסיף להפריע, שאם לא כן אצטרך לסלק אותך מאולם בית המשפט.

יוסף: מדובר באשתי, לא?

שופט: נכון, אדוני. תיכף נשאל גם אותה. גברתי! (מריה קמה. השופט מרכיב משקפיים. מסתכל בה ארוכות. קורא בתיק) מריה צימרמן מבית זכאריאס, תושבת גלילאה, עקרת בית, בת... בת 21...

השמש משמיע צפצוף של הערכה.

שופט: נשואה... (למריה) האם הילד ישו בן 5 החודשים הוא פרי בטנה של הגברת?

יוסף: בטח!

שמש: שאלו אותה, אם לא איכפת לך.

מריה: (מזדקפת. אשה יפה ושקטה, לבושה שחורים, אם כי איננה חסרה קוקטיות המשפיעה גם על השופט) כן, ישו הוא בני, כבודו. ילדתי אותו בבית לחם לפני כחמישה חודשים.

עו"ד עקיבא: אבל היא עצמה בתולה.

מריה: אמת היא.

שופט: זאת כבר שמעתי. השאלה המעניינת היא, מי האב של התינוק? מי האב, גברת מריה?

מריה: בעלי. הוא האבא של בני.

יוסף: (קופץ) אני? שמעי, יקירתי...

עו"ד עקיבא: (קופץ) מר צימרמן אימץ את הילד, רק אימץ אותו. ישו הקטן הוא לא בנו. הוא בנו של מישהו אחר, מישהו הנמצא כאן באולם...

עו"ד טד: Objection! התנגדות! חברי מוציא מסקנות של פסק דין שטרם הוכחו, אני מוחה.

יוסף: תגיד לי, מה אתה מוחה? (לשופט) כבודו! אני לא האבא, אתה לא האבא, אז מי לכל הרוחות...

שופט: (פטיש) מר צימרמן!

יוסף: בסדר, בסדר... אני עוד לא נגעתי באשתי, אני נשבע לך, כבודו, שעד היום הזה...

עו"ד טד: Impossible! ממש מגוחך.

יוסף: גם לדעתי.

שופט: רגע אחד. אדוני מכריז, שרעייתו של מרשו הגברת צימרמן היא... טרם ידעה גבר... אז במטותא מנין הילד...

שמש: לומר את האמת, גם אני קצת מבולבל...

עו"ד עקיבא: התשובה היא פשוטה מאוד, אדון שכטר. העלמה מריה היתה בתולה בשעה שישו הקטן נולד. זה רשום במקורות.

עו"ד טד: אבל חודשים אחרי הלידה עדיין... אני מבקש סליחה, זה לא מתקבל על הדעת שבעלה, עם כל הרצון הטוב, לא נגע בה...

שמש: (לשופט) כבודו, מה לרשום?

שופט: מה שאתה רוצה. (למריה) גברת צימרמן, אני מנסה לסכם את עדותך. את טוענת, שילדת את בנך ישו בעודך בתולה.

מריה: כן, זה המצב, כבודו. אני בעצמי לא מעט השתוממתי, אבל ככה זה קרה.

שמש: שמעי, גברתי, איך זה ייתכן?

שופט: שכטר, טוב? (למריה) האם זה ייתכן, גברתי? עם כל הכבוד לך, יש לך איזו הבהרה הקרובה יותר להרגלים המקובלים? הלא בלי השתתפותו של... של גורם... גורם ממין זכר לא מקובל ללדת...

עו"ד טד: בדרך כלל, כבודו, הבעל הוא זה המזיז את העניינים.

יוסף: (קופץ, מצביע על האל) ואני אומר, שהוא, הוא האב!

עו"ד טד: פרוטסט! אין ראיה גינקולוגית קבילה בנמצא.

שופט: מה, לא נעשתה בדיקת רקמות?

שמש: בטח שלא. (בלחש) אנו עדיין בראשית הספירה. (למריה) מריליין, את לא "פונדקאית" במקרה?

מריה: (לשופט) אדוני! אני מבקשת להגן על כבודי.

שופט: (המתחיל להימשך אל היפהפייה שחורת השׂער) בהחלט, גברת צימרמן! שמש בית הדין שכטר, איך אתה מעז להטיל דופי בעדותה של אשה כבודה?

שמש: שום דופי, אני פשוט לא מבין, מה קרה פה...

עו"ד טד: (קם) קרה נס.

מתוך "משפט האבהות של הנגר יוסף - קומדיה משנת 0 לספירה" מאת אפרים קישון, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.