המיליציות המיותרות
כמו כל ארגון חזק, אין בכוונת זק"א ומשטרת ההגירה להימחק, גם באין עילת קיום
בארבע השנים המדממות שעברנו פה צמחו בחלק האזרחי של ישראל – מתוך הדם, האבטלה והיעלמות החמלה – שתי מיליציות. שתיהן מרובות חיילים ותקציבים. הראשונה מיליציית החללים, היא זק"א החרדית, והשנייה: מיליציית המגורשים, היא משטרת ההגירה. ידיהן היו מלאות עבודה. הן גדלו, פרחו על המצע הרקבובי של הזמן הרע. צברו כוח וכספים, כלי רכב ומכשירי קשר. למשטרת הזרים הייתה תקשורת רעה וגם טובה, לזק"א הייתה רק טובה. מבצעים נועזים ותחושת שליחות ופעילות לצד התנפחות האגו.
תמיד עוררו פה החרדים רתיעה וכעס לצד התפעמות, והישראליות החילונית שמחה להפקיד בידיהם את מראה המוות המזוויע והטיפול בו. להרחיק עצמה מהאימה. תמונות הזוועה מהאוטובוסים הבוערים בראשית הפיגועים נעלמו חיש מהר מן המסך ונותרו מאז נחלתם של הזק"אים. בלי להיתקל בשום התנגדות, הם סיפחו לעצמם את מה שאחרים הרחיקו מעצמם. אחר-כך הם התרחבו מעבר לכל צורך.
לא אחת ראיתי באתרי פיגועים כמה תפחו. זירת המוות שקקה חיים.
לצד המעשה האנושי ואקט החסד הדתי, התקיימו תמיד התשוקה לאקשן, הרצון להידמות לנועזי החילונים, לגעת אף הם בדרמה המקומית, ובמיוחד להשתייך למקום שממנו נרתעו תמיד. כך הם מצאו בזירות הטרור את אור הזרקורים, זכו במשואה ביום העצמאות ואף בצילום ענקי של מפקדם משי זהב על שערו של עיתון. הם היו לסיירת מטכ"ל של המוות.
הדבר המכונה עתה "קץ האינתיפאדה" מצאם מופתעים אך מוכנים. כמו כל ארגון חזק אין בכוונתם להימחק עם היעלמה של עילת קיומם. משי זהב נסע אל זירת הצונמי לשים יד ולהצטלם שם, ואילו פה סיפחו אנשיו לעצמם חלקות חדשות של פעילות. עתה הם צצים בכבישים, לצד המשטרה ובתוכה. אין הם מקבלים על עצמם את גזירת מותו הזמני של הטרור. אין הם מוכנים להשיב את התפקיד לידי הכוחות הממלכתיים שעסקו בו לפני הופעתם.
גם מיליציית המגרשים מתקרבת לסוף דרכה, אבל אינה מצטמקת או נעלמת. דווקא היא, שהצלחתה, על-פי אמות המידה שלה, גירושם של עשרות אלפי זרים, מביאה עליה עתה את כליונה, מסרבת לקבל את גזר הדין. איש לא יגרש אותנו ממשרותינו הטובות, ממשרדינו ומרכבינו, אומרים אלה שבמשך שנים גירשו, חיפשו, איתרו, לא אחת בזרוע נטויה, רבבות בני אדם. פרצו לדירות, עצרו וסילקו. הם גירשו רבים כל-כך, מהר כל-כך, לא אחת בברוטליות ועל-פי הנחיות נטולות חמלה כל-כך, עד שלא נותר כבר כמעט את מי לגרש. אך הם עדיין פה. ממתינים למשימה חדשה. אילו הייתי ציני, הייתי מציע לגייס את כשרון האיתור, המרדף והגירוש שלהם למשימת ההתנתקות.
אך לא. די בצבא ובמשטרה. יש להשיב את המשימות שנותרו לידי כוחות החוק הרגילים. מישהו צריך לפרק את שתי המיליציות שהקמנו במו ידינו בעת שהיינו נפחדים מאוד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
