לא לחינם האמנו בכזב
כמה גדול המרחק המוסרי בין ההיתר הבדוי לירות בחיילים "הגויים" לבין פסיקות אמיתיות?
נראה שמעולם לא הוצא "פסק הלכה" המתיר לירות בלובשי מדים דרוזים וצ'רקסים. נראה שבדחן חסר אחריות או חתרן זדוני בדה עלילה אשר המפכ"ל נתפס לה. בין המתנחלים נמצאו נעלבים. למרות שדובריו של הציבור הגדול הזה מרבים להטעים כי הוא אינו עשוי מקשה אחת, הם נוטים לכעוס כאשר מיוחס למי מהם פשע בעל אופי פוליטי.
כך הגיב אורי אליצור בטורו ב"ידיעות אחרונות" ביום ו' (4.3). לדעתו, פרשת "פסק ההלכה" הבדוי אינה תולדה של טעות והמפכ"ל קראדי לא שגה אלא נענה להלך הרוח בלשכת שרון ובתקשורת: אנשי לשכת שרון מפיצים לעז נגד המתנחלים ועורכי העיתונים דוחקים בכתביהם לפשפש ולמצוא חומרים על "אלימות המתנחלים".
אני מתקשה להאמין שבכיר השוטרים הפיח כזב כדי לשאת חן בעיני קוראי העיתונים ובעיני מקורבי שרון, כשם שאיני מאמין כי אבי דיכטר, אדם שאין דופי ביושרתו, מזהיר מפני סכנות הטרור היהודי כדי להתרפס בפני מישהו. השאלה שבה כדאי להרהר היא מדוע ציבור רחב לא היסס הרבה לפני שהאמין בסיפור "פסק ההלכה".
תשובה אחת היא שהציבור התרגל לשמוע חוות דעת נחרצות של יהודים עבדקנים המעוטרים בכל מיני תארים – כגון "פוסק הדור", "גאון", או "המנהיג הרוחני של הציבור האמוני" – לעתים נבונות, לעתים מטומטמות ולעתים נפשעות, על זוטות ועל דברים שברומו של עולם. יש וחוות הדעת האלה כוללות קללות וחרמות ותכופות הן נקראות "דעת תורה" או "פסק הלכה".
קוראי העיתונים הכלליים, ואף רוב הכותבים בהם, אינם יודעים מה גודל הקהל הסר למרותו של איש דת זה או אחר מן החתומים על חוות הדעת הללו, אבל הם יודעים שהחינוך הדתי והחרדי גורם לכך שהתלמיד נוטה לבטל את עצמאותו המחשבתית ואת רגישותו המוסרית בפני רבו.
באקלים יום הדין השורר בעולם הדתי – לא רק בשוליו אלא גם סמוך למרכזו – יכול כל קנאי מטורף המכונה "רב" להעמיד כמה חסידים שיעשו תועבות. לפיכך, מתן אמון בבדיה על "פסק ההלכה" המתיר לירות בחיילים דרוזים בעת הפינוי אינו נובע מתמימות גמורה, אלא מן ההרגל לקרוא דברי רבנים שוטים, לקויי מוסר, או בעלי פיות מופקרים.
כמה גדול המרחק המוסרי בין ההיתר הבדוי לירות בחיילים "הגויים" לבין הלכה שקבע הרב דב ליאור, ראש ועד רבני יש"ע, כי אין לתרום איברים לצורך השתלה בגוי, אבל מותר לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים? כמה גדול המרחק בין אותו היתר שלא היה ובין דרשתו של הרב עובדיה יוסף, כי "מי שחושב מחשבות עוון על בחורי הישיבות... מותר להרוג אותו"?
ויש עוד תשובה, והיא מגחיכה את אורי אליצור. לפני כשלושה חודשים הכריז אליצור, מדובריה הרהוטים של תנועת ההתיישבות בשטחים הכבושים ומי שהיה ראש לשכת ראש הממשלה, כי יש להתנגד בכוח לפינוי. הוא סייג את קריאתו והציע לא להשתמש בנשק, אבל לא קבע שיידוי אבן, חבטה בקרש ממוסמר, התזת שמן רותח ואחיזה בתינוקות כמגינים חיים הם מעשים אסורים. הוא לא הכחיש כי היענות לקריאתו, אפילו בפירושה המתון ביותר, כרוכה בסכנה של שפיכות דמים, ולכן תלונתו על כך שהתקשורת טופלת על המתנחלים האשמות שווא בתכנון מעשי אלימות נשמעת כקינתו של קוזק נגזל. לטובת עמדתו יש לומר כי הוא אינו מבחין בין שפיכת דמם של יהודים לשפיכת דמם של דרוזים, מה שמנקה אותו מחשד בגזענות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
