בחרובקה - הנה באה המלכה

ערב, על הבר ב-"טאו"

באחד מאותם רגעים בודדים בהם מצליחה ההכרה להתמקד ולחדור מבעד למסך שיורד על העיניים במהלך ערב רוויי אלכוהול, הבחנתי לפתע כי על מדפי הבר ניצבת תצוגה מרשימה של בקבוקי "בחרובקה" ירוקים. לאחרונה, כך הבחנתי, השתלט הצבע הירוק על המדפים המרכזיים בבר ,אבל, איך אנסח זאת, עד אותו רגע לא ממש ירדתי לפרטים.

משקה מבוסס עשבים זה הוא תולדה של מפגש מקרי בין הרוקח בחר לרופא אנגלי בשם פרובריג, שהגיע לעיירה לביקור כבן לוויתו של הדוכס פלטנברג-מייטינגן. הרוקח והרופא התיידדו עד מהרה, בין היתר בשל תחביבם המשותף – המצאת תערובות עשבי תיבול, שמנים ארומטיים ו..אלכוהול.

לפי האגדה, לפני שעזב את קרלובי וארי הפקיד ד"ר פרובריג בידי ידידו הצ'כי פיסת נייר ובה מרשם למשהו שהתיימר להיות "משקה נעורי הנצח". המשהו הזה כנראה מצא חן בעיני בחר והלה המשיך לעמול ולפתח את הנוסחא, ובשנת 1807 החל למכור את המשקה החדש. זה כונה בתחילה בשמות שונים כגון "ביטר קארלסבאדי-אנגלי", "הביטר האנגלי" ו-"ביטר קארלסבדי", ונמכר כתרופה לכאבי בטן, ממש כמו משקאות אלכוהוליים ולא-אלכוהוליים רבים אחרים בתקופה.

עד מהרה החל בחר למכור את התרופה לא בטיפות כי אם בבקבוקים של חצי ליטר. כאשר הקיסר האוסטרי, בכבודו ובעצמו, התאהב במשקה וחצר המלכות האוסטרית החלה להזמין 50 ליטר ממנו בחודש, היה ברור כי התערובת של "50 עשבי המרפא והתבלין" הפכה להצלחה שיווקית.

ב-1841 העביר גוז'ף בחר את עסקו לבנו יוהאן (יאן), שהחל לייצר את המשקה בצורה מסיבית, וככל הנראה שמו הוא זה שמקושר למשקה. במהלך השנים עברה הבעלות בחברה מאב לבן (או בת?), עד שבשנות ה-40 של המאה שעברה, לאחר מלחמת העולם השניה, הולאמה בידי השלטונות והשליטה בה נמסרה לידי חבר מנהלים אשר מונה על ידי המדינה.

בסוף שנות החמישים היתה האגדה המתהווה קרובה לסיומה, כאשר מנהל חדש – ואצלב לופינק, מונה במטרה לחסל את עסקי החברה. לופינק חשב אחרת והחליט להציל את החברה (וזה הזמן להודות לו). בשנת 1997 הופרטה חברת יאן בחר, ובשנת 2001 הפכה לחלק מ'פרנו ריקארד' (Pernod Ricard), אחת מיצרניות ומפיצות המשקאות האלכוהוליים הגדולות בעולם.

את הבחרובקה מכינים מתערובת של כ- 60 עשבי תיבול שונים (ביניהם ציפורן, קינמון, פלפל שחור, כוסברה, אניס, וניל ועוד), המושרים באלכוהול, ולאחר מכן מאוכסנים בחביות עץ אלון, לשם יישון ועיצוב הטעם, הריח והצבע. את התוצר מוהלים במי מעיין קארלוביים - ומבקבקים.

צבעו של המשקה זהוב בהיר, עם נגיעה של ירקרקות, ריחו חריף עם נוכחות של קינמון, פלפל וליקריש, וטעמו, המריר יותר משל הייגר (עליו נכתב כאן לפני מספר שבועות), ומרוב הביטרים הנפוצים, מציג אף הוא קינמון וגם מעט אניס. כל הגורמים הללו מקילים, וגם מאפילים במקצת, על נוכחות האלכוהול (38%) והופכים את לגימת המשקה לחוויה (אם כי חלק מהאנשים עשוי למצוא את האפטר טייסט שלו חזק מדי ולא נעים).

יש הטוענים כי הבחרובקה ניתנת לשתיה הן כאפריטיף והן כדיג'סטיף, אולם בהתחשב בעובדה כי משקאות חריפים פוגעים ביכולתן של בלוטות הטעם להרגיש את מלוא מגוון הטעמים, ובעובדה כי המשקה אמור להקל על פעולת מלאכת העיכול, מומלץ לשמור את שתייתה לאחר הארוחה, (או לוותר על האוכל – והערה זו איננה בגדר המלצה).

בד"כ מאחסנים את הבחרובקה במקפיא ומגישים אותה בכוס שוט, אולם ניתן לשלבה גם במגוון קוקטיילים, אשר הפופולרי שבהם נקרא "בטון" (שילוב של המילים בחרובקה וטוניק) והוא מורכב מ- 40 סמ"ק בחרובקה ו- 200 סמ"ק מי טוניק, להם מצרפים קוביות קרח ומקשטים בפרוסות לימון.