"האהבה שלי מרגיעה אותו"

חבל, אבל נראה שאביב גפן לא יכתוב עליה שיר. לא מפני שהוא לא אוהב אותה. הוא כן אוהב, יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל שני פרידן, האשה שאתו כבר שבע שנים, היא ביישנית אמיתית, ושיר אחד קטן שלו עלול לגרום לה מבוכה גדולה. "למה אתה אומר שאביב לא יכתוב עלי שיר?" היא ספק מתרעמת. "נכון, אני בחיים לא אעז להתערב לאביב באמנות שלו. זאת הממלכה שלו. נראה לי שאסור לי. אתה רואה, אני פולנייה טובה. חוץ מזה, לא כל אהבה צריכה שירים כדי להוכיח כמה שהיא גדולה".

שני פרידן לא צריכה שיר של אביב גפן כדי להוכיח שהיא כובשת. עכשיו, בין לימודים באוניברסיטה (הנדסה) לשאיפה הבלתי נשלטת שלה להישאר אלמונית לנצח, היא שוב חוזרת, לשנייה שנראית לה כמו נצח, כדי לדגמן (קולקציית הקיץ של נירית לבב), ולברוח. היא אוטוטו בת 30. ילידת רמת-השרון. הוריה התגרשו כשעוד לא מלאו לה שלוש.

"אני גדלתי עם אמא שלי מגיל שנתיים וחצי", היא אומרת, "אני ממש מודה להורים שלי שהם התגרשו, כי בעיניי הם ממש לא היו צריכים להתחתן. הם שני אנשים הכי שונים בעולם. אני חושבת שזוגיות זה דבר שצריך לעבוד עליו. חתונה לא פותרת הכל. בכל זוגיות יש משברים, עליות וירידות, אבל החוכמה בזוגיות היא לעבוד עליה כל הזמן ובעיקר להיות חבר טוב אחד של השני".

את ואביב חברים טובים?

"לא נעים לי להגיד לך, אבל אני ואביב עדיין מאוהבים כמו בהתחלה. אנחנו מאוד יוצאי דופן. אני בת-מזל שאני עדיין מאוהבת באביב כמו ברגע שפגשתי בו. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא בן-אדם מדהים. הוא חכם, והוא מצחיק, והוא בעיקר בן-אדם טוב. למדתי ממנו המון דברים. בעצם, למדנו אחד מהשני. אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא היה חי עם השני מכורח ההרגל, בטח שלא אביב".

פרידן וגפן נפגשו בבית קפה. זה התחיל מידידות נהדרת ודי מהר הפך לאהבה גדולה. עכשיו הם גרים בבית בצהלה עם כלביהם בכחוס ופזי. "מה שעובר על אביב בשנה האחרונה פשוט מדהים", היא אומרת. "זה פרויקט שהוא עבד עליו ארבע שנים ופתאום הוא קורם עור וגידים. כשאני מתקשרת אליו ללונדון ושואלת אותו איפה אתה, הוא אומר, 'אני באוקספורד, עם רדיוהד, שותה איתם קפה'. קרה לו שינוי מאוד גדול ואני עוברת איתו את כל הדברים האלה. אביב התבגר. הוא כבר בן 32. מישהו מהצד יכול להגיד שהאהבה שלי מרגיעה אותו, משפיעה עליו, לי אין מושג, אבל היום היום הוא בהחלט בן-אדם רגוע יחסית".

איך את מסתדרת עם הפרסום של אביב?

"אני לא אוהבת להיות באור הזרקורים. לא ברור לי גם למה הסכמתי לראיון הזה. אין לי גם שום רצון להיות מרוחה מחר על פוסטר מדיה או מובילה קמפיין ענקי. אין לי שום עניין שיכירו אותי במכולת, והפחד הכי גדול שלי הוא שאני אלך למקומות ויגידו, 'הנה שני פרידן'. כשצועקים אליי, 'שני, החברה של אביב גפן', אני נורא מסמיקה וממשיכה ללכת. זה מביך אותי. בגלל זה לא הייתי אף פעם דוגמנית היסטרית, כי זה כנראה משהו שנורא לא מתאים לאופי שלי.

"הפרטיות זה הדבר הכי חשוב לי. כשהכתבה תתפרסם, אני אראה אותה פעם אחת וזהו. אני אהיה מובכת מזה בצורה שלא תיאמן. פעם, כשהייתי רואה פוסטרים שלי, הייתי מורידה את הראש ישר, רק שאף-אחד לא יזהה שזו אני. כשעושים שאלונים לילדים קטנים ושואלים אותם מה הם רוצים להיות כשהיו גדולים, הם אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים, אבל אני מהדור הישן".

בדור הישן ממהרים להתחתן.

"זה מתישהו יקרה, אבל זה לא משהו שדחוף לנו כרגע. לא דחוף לנו שכולם יידעו שאנחנו מאוהבים. מתישהו אני ארצה ילדים, אבל לא רוצה להתחייב על מועד. לרוב החברות שלי עוד אין ילדים. הן מעדיפות לחכות. יש לי חברה אחת שילדה וזו אטרקציה. כרגע יש לי שני כלבים".

פרידן הגיעה לדוגמנות בגיל 16, ויותר מפעם היו לה הרהורי כפירה גדולים. היא לא הדוגמנית שתצוץ מדי בוקר מאיזה ז'ורנל תורן ותהגג על כובד הסיליקון ודלות החומר. "יש שמועה שאני אינטליגנטית, ואני מטפחת אותה", היא מחייכת. "זה מאוד מחמיא לי. אני חושבת שזו בעיה נפשית, אבל יותר חשוב לי להיות חכמה מאשר יפה, ושזאת לא תהיה הכותרת לכתבה בבקשה. אני חושבת שיופי הוא דבר בעל חלוף. סבתא שלי היתה מאוד יפה, והיא תמיד אמרה לי: 'יופי הוא דבר שעובר. מה שנשאר הוא מה שיש בראש ובלב'".

גם את יפה.

"אני לא חושבת שאני כזאת יפה. יש רגעים שאני נראית רע, ואומרת, אוקיי, היום זה לא היום שלי. אני שמחה שאני נראית טוב. אבל זה לא הדבר המרכזי". איך הפכת לדוגמנית עם דימוי עצמי בעייתי שכזה? "א', זה היה סוג של מרד בהורים. הם לא אהבו את זה, זה לא נראה להם דבר לילדה בת 16. ושוב, לא הייתי ממש דוגמנית. הלכתי לצבא ועשיתי בגרויות ריאליות, והלכתי ללמוד אחרי הצבא. אף-פעם זה לא היה המיין אישיו. זה היה מין צעצוע.

"היה בי סוג של אקסהיביציוניזם וסוג של התנסות. בכל זאת הייתי בת 16, והרווחתי כסף וטיילתי בעולם. הייתי סמי מפורסמת ובגיל 16 זה משהו מאוד נחמד. זה לא היה משהו רע, כי גם לקחתי את זה בפרופורציות מאוד ברורות".

מה העניין עם ההנדסה?

"אני מתה על מתמטיקה. אני לא גאון במתמטיקה, אבל בעיניי זה סוג של יצירה. אני לומדת כרגע הנדסה, אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. אבל אני מתנסה בהרבה דברים. למדתי קודם ביו-טכנולוגיה ולא ממש אהבתי. אני בטוח אהיה המון שנים באקדמיה, כי נורא כיף להיות שם. זה חוסר ההתבגרות שבי. אם היו מצרפים כל השנים שאני באקדמיה, בטח כבר היה לי דוקטורט. אוניברסיטה זה אחד המקומות שאני מרגישה בהם טיפשה. דבר אחד הבנתי, אני לא אהיה מדענית אטום. יש לי יכולות ריאליות שזה מצויין, אבל להיות מדען באמת טוב, כבר מאוחר לי".

למה לא תהיי שחקנית?

"נפלת על הראש? בחיים לא. זה פשוט לא אני. אני השחקנית הכי גרועה בעולם. זה משהו שהכי לא מעניין אותי בעולם. זה פשוט לא קיים בי. זה גם מקצוע די כפוי טובה. מספיק אמן אחד בבית".

פעם, לכמה רגעים, היית גם עיתונאית.

"לעיתונות ולעיתונים יש כלפי חוץ דימוי יותר מסעיר ורומנטי משהוא באמת. בתור ילדה צעירה שלא עברה הרבה בחיים, זה נראה לי מקום מדהים. לא סתם בחוגים לתקשורת יש המון אנשים. יש להם תחושה מאוד סקסית לגבי המקצוע. אבל כשנכנסתי לשם ראיתי שלא כך הדברים ולאט לאט הבנתי שזה לא בשבילי. שרדתי שנה וחצי, שזה יפה".

למה את אומרת כל הזמן שאת זקנה?

"אני אהיה בת 30 בנובמבר וכל שנה הרווחתי ביושר. אני דווקא אוהבת את הגיל הזה. אני חושבת שככל שאתה מתבגר אתה נהיה אדם יותר שלם. אין חכם כבעל ניסיון, באמת. אין לי בעיה לצחוק על עצמי ועל הגיל שלי. הנה, אני גם פלגמטית. אני נתקעת בהמון דברים ונופלת. יש בי גם סוג של אוטיזם. אני פשוט נתקעת בעולם שלי ושום דבר לא מפריע לי, גם הרעש הכי גדול".

יש פגמים נוספים שאת מעוניינת לפרט?

"אני היפוכנדרית מאז שהייתי קטנה, אבל כבר למדתי לחיות עם זה. אני תמיד עם היד על הדופק. אמא שלי אומרת שלא ברור לה מאיפה זה הגיע, כי אף אחד במשפחה לא היפוכנדר, אבל אני אוטוריטה בתחום".

איזו מן אמא את תהיי?

"ילדים שצועקים בבית-קפה, כמו עכשיו, זה מעצבן אותי. ילדים זה דבר נחמד, כשהם רחוקים ממך. בטח כשיהיו לי ילדים משלי אגיד אחרת. בגדול, אני פחות מתחברת לילדים של אחרים. אני גם לא מאלה שמתנפלת על ילדים של אחרים ואומרת, 'יו, איזה מאמי'. לא אוהבת אמהות שאומרות לילדים, 'תעשה שלום'. מה, ילדים זה קרקס? הילדים שלי לא יהיו קרקס. אני לכלבים שלי לא מתייחסת כך".