אירופה, החוקה ואנחנו
האיחוד האירופי נתון בעיצומו של ויכוח סוער באשר לזהותו ותפקידו בעולם. אימוץ החוקה, או דחייתה, ישפיעו במידה רבה על מדיניותו כלפי ישראל, ועליה להיערך בהתאם
ב-29 במאי יתבקשו אזרחי צרפת לאמץ את החוקה - מסמך עב כרס, הממסד אופן פעולה חוקתי לאיחוד ומחליף את אסופת ההסכמים שאפשרו לו להגיע עד הלום. כדי שייכנס לתוקף, על כל 25 החברות באיחוד לאמץ את ההסכם לא יאוחר מנובמבר 2006. מפאת מרכזיותה של צרפת, בעיני רבים, ההצבעה ביום ראשון הקרוב היא "רגע האמת" של החוקה. כישלון בהעברתה שם - שעד שלפני כמה חודשים לא התקבל על הדעת, וכיום נראה סביר ביותר - יקבור אותה מיד. צרפתים רבים טוענים שחוקה "ניאו-ליברלית" ותוביל לאירופה פחות "חברתית" ויותר אנגלו-סקסית. אף שרובם מסכימים שמעמדה של צרפת באיחוד יתחזק באם תאומץ החוקה, לא מעט צרפתים מתכוונים להתנגד, ולו רק כדי להביע שאט נפש מההנהגה הנוכחית של ארצם, ביודעם כי כישלון יביא בהכרח לחילופי גברי מקיפים.
גם אם תצטרף צרפת לשמונה המדינות שכבר עברו את המשוכה, הדרך לסיום התהליך עודנה ארוכה ומייגעת: בהולנד, בה ייערך משאל עם ראשון מסוגו כבר ב-2 ביוני, קיים כעת רוב ברור למחנה המתנגדים. גם פולין, צ'כיה, פורטוגל, מלטה ודנמרק עשויות לדחות את החוקה. בריטים רבים, שמלכתחילה לא נמנו על נאמני אירופה המאוחדת, חוששים שהמסמך יחזק את הציר הצרפתי-גרמני ותוביל לאירופה 'חברתית' מדי. למרות תמיכת מנהיגיהם בחוקה, הם מעדיפים שהצרפתים יכשילו אותה כבר עכשיו, ויחסכו מהם את הכורח לעשות כן בעוד כשנה. "כן" צרפתי עשוי להפחית את ההתנגדות בבריטניה האירו-סקפטית. אך ממילא, דין כישלון במדינה אחת בלבד אינו כדין כישלון גורף: במקרה זה, המדינה המתנגדת עלולה למצוא עצמה נדחקת לשוליים או אפילו מחוץ למועדון, בעוד השיירה האירופית ממשיכה לדהור קדימה.
כיצד כל זה ישפיע על ישראל? החוקה כוללת שינויים משמעותיים באשר לאופן בו ינוהל האיחוד. רלוונטי מכל לישראל יהא שדרוג מדיניות החוץ והביטחון המשותפת, על-ידי שכלול הליך קבלת ההחלטות ויצירת משרת שר חוץ אירופי. מחויבות גוברת של חברות האיחוד למדיניות משותפת עשויה להביא לשיפור דרמטי של מעמדו בעולם. יש הסוברים כי אירופה חזקה יותר תשחק תפקיד חיובי ואחראי יותר גם באזורנו, אך על ישראל להיערך גם לתסריט הפחות אופטימי. שותף אירופי כוחני יותר עשוי להיות מתחרה יעיל לארצות-הברית. נאט"ו עשויה לגלות לצידה גוף בעל מדיניות חלופית, ואף מתחרה. וגם ידידותיה של ישראל באירופה עלולות להתקפל אל מול עמדות אוהדות פחות, עת יגבר משקלה ויורחב היקף סמכויותיה של בריסל.
כישלון החוקה ישנה גם הוא את התנהלות האיחוד, כפי שהיא מוכרת לנו כיום. אף שהאיחוד יוכל להמשיך ולתפקד על בסיס ההסכמים הקיימים, הפגיעה הפוליטית תהייה מוחשית ביותר. עתיד האיחוד יהיה מעורפל, וסביר שלא יגבש אסטרטגיה משותפת עוד זמן רב. הוא אף עשוי להתפצל, כאשר מדינות שדחו את החוקה יבחרו מסלול שותפות רופף יותר, או אף ישקלו מחדש את המשך שותפותן במועדון האירופי. האחרות, תחת הנהגת גרמניה וצרפת, יוכלו ליצור גרעין קשה הנע קדימה, לכיוון הופכי מזה של ארצות-הברית ותוך הותרת המתנגדות מחוץ לתמונה. מדיניות ההרחבה של האיחוד תיבלם, ואכזבתן של טורקיה ומדינות הבלקן עלולה להוביל לערעור היציבות האזורית. כלכלית, תוביל הפגיעה באמינות האיחוד לירידה בערך האירו כבר בטווח המיידי, ומאוחר יותר אף למניעת אימוצו על-ידי המצטרפות החדשות.
ישראל, במקרה זה, תמצא עצמה מול שותף אירופי רב-עוצמה, אך מוסח מדעת. יקשה עליה להשיג שיתוף פעולה עם האיחוד. ואקום מסוכן עשוי להיפער ביחסיה עמו, החיוניים כל כך לביסוס מעמדה הכלכלי-ביטחוני של המדינה. ועם זאת, ייפתח חלון הזדמנויות לקידום היחסים הבילטראליים עם עמי אירופה. מסלול ההתקרבות של ישראל לנאט"ו יהפוך רלוונטי מתמיד, למרות, ואולי בגלל, שהארגון יעבור טלטלה. הפגיעה האפשרית ביחסים הטרנס-אטלנטיים ובמעמדה של בריטניה באירופה תניח מוקשים בפתחה של ישראל, אך גם תאלצה להעריך מחדש, ובצורה מפוכחת יותר, את יחסיה עם מנהיגי אירופה החדשה.
רענן אליעז, מנהל המחקר והתכנון האסטרטגי במכון האדסון בוושינגטון
לפנייה לכתב/ת 
