קול המון כקול שדי?

האם הצבעה באמצעות האינטרנט על המשורר האהוב אינה תורמת לזילות השירה, לטשטוש אופיה האליטיסטי העקרוני,

להפיכתה לעוד זירה בנוסח של 'כוכב נולד' או 'הדוגמניות'? ואולי דווקא הפנייה הדמוקרטית אל ציבור רחב ומגוון (להוציא, למשל, אוכלוסייה מבוגרת שאינה מרושתת), היא הנותנת תמונה מקיפה, בזמן אמת, בדבר נוכחותם החיה של משוררים בתרבות העכשווית?

המקום הגבוה יחסית שלו זכו משוררים שיצירתם נושקת לגבול שבין שירה לירית לפזמון (נתן יונתן, למשל), יכול לשמש נימוק בידי הגישה הראשונה, המסתייגת. המקום המרכזי שלו זכו משוררים מלב הקנון (ביאליק, עמיחי, זך, רביקוביץ), וגם כאלה ששירתם בוטה (יונה וולך) יכול, לעומת זאת, להראות שלא הכל נבלע במטחנת הפופולריות המשטחת.

במקום לפתוח בעקבות המשאל בקינה על טשטוש ההיררכיה שבין בידור לאמנות ועל ההיעדר המוחלט של שמות משוררים מלפני התקופה המודרנית; או לחילופין לשקוע בניתוח כבד-ראש ומיותר של פרטי תוצאות הדירוג, כדאי להעלות שני הרהורים: ראשית, מעודד לראות כי חלק הארי מצמרת הרשימה מורכב ממשוררים מתים דווקא. מסתבר שכוח החיות של טקסטים שיריים אינו תלוי בראיון החושפני במוסף יום שישי האחרון או בגיוס בני משפחה וחברים להצבעה. לא הכל הבלים והבל ושירה חזקה

ממשיכה להדהד בלב התרבות החיה, בלבותינו.

ועוד מחשבה בעקבות זכייתו (ובשלב זה יוסיף ודאי המנחה - ובגדול) של אלתרמן במקום הראשון. אולי לא במקרה זכה מי שהשכיל ליצור בערוצים שיריים מגוונים ושירתו פעלה, וממשיכה לפעול, ברמות תודעה שונות: שירי העת והעיתון הקליטים, לצד שירה סימבוליסטית מורכבת, אישית וגם ארכיטיפית. ניתן ללמוד כי כאשר כישרון שירי מופלא יוצק עולם רוחני עמוק ומסוכסך לתבניות של מלים מתנגנות, נמוגים ניגודים מקובלים בין הפופולרי והקנוני, בין האהוב והמוערך.

• פרופ' דויד פישלוב הוא מרצה בחוג לספרות כללית באוניברסיטה העברית, ירושלים.
  

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"