חוקי בעליל
צבא שתובע ממתנגדי השהייה ביש"ע לפעול שם בניגוד למצפונם, לא יכול שלא לתבוע זאת גם ממתנגדי העקירה. ושימוש בכוח - גם פאסיבי - לעצירת שלטון חוקי, הוא העברה מסוכנת של הדיון לרחוב
רכבת ההתנתקות הדורסנית שועטת קדימה, ודורסת בדרכה ערכים שיהיה קשה מאוד לשקם בהמשך. הממשלה מפקירה את תושבי גוש קטיף לקסאמים ואינה פועלת בנחישות מול רוצחי ילדינו בחברון; היא רומסת את העיקרון המקודש של החיים הדמוקרטיים, ופועלת במדיניות הפוכה לזו שנשלחה לממש. חוסר האמון במערכת השלטונית הולך וגובר. מתקבע העיקרון שצדק חברתי ומאבק בשחיתות ובאלימות חשובים פחות מכל דבר אחר, ומותר להעלים עין כאשר יש שלטון שמתאים לעמדותיי הפוליטיות. קשה למצוא מילה טובה על התנהלות הממשלה, והיא לא תוכל לנקות עצמה מהתוצאות הנוראות של מהלכיה. ועל פסי המסילה הזו עומדת המשאית שלנו, זו המבקשת לעצור את מהלכי הממשלה בדרכים שונות. חלקן חוקיות ולגיטימיות, מיעוטן אינו לגיטימי כלל וכלל - כמו הקריאה לסירוב פקודה ולפירור יכולתו של הצבא למלא את תפקידו.
סירוב פקודה ואי-התגייסות למילואים משמעותם היפוך הסדר והכפפת הדרג המחליט לדרג המבצע - אסור להתנהל כך. יש להדגיש, אסור שיהיה צבא בעולם שאין לו גבול למילוי פקודותיו - צבא שאין לו גבולות הוא צבא פשיסטי, שיש להתרחק ממנו מאוד מאוד. ברם, פקודה זו שנותן הדרג המדיני אינה פקודה בלתי חוקית בעליל - לא במובנה ההלכתי ולא במובן המוסכם בחברת בני-אדם.
צבא בו חיילים מסוימים אינם ממלאים אחר פקודותיו הוא צבא שאינו יכול למלא את משימותיו, אינו יכול גם להגן על יהודה ושומרון, בשל ההיתר שניתן לחיילים אחרים לסרב פקודה. צבא בו חלק מחייליו בורחים ומטילים את האחריות לביצוע המשימה על חבריהם ליחידה הוא צבא שמתפרק מבחינת הערבות ההדדית הקיימת בו. צבא בו ממוטטים את כל המעמד של חיילים הנאמנים לדבר ה' ולתורתו, וקוראים להם לעזוב את שדרת הפיקוד בהתארגנות מתואמת ל"לא יכול", הוא צבא שיישאר מעורטל מכל שותפות של ציבור זה בצבא. צבא התובע מחייליו המתנגדים לשהותנו ביהודה ושומרון להשתתף בפעולות אלימות, המנוגדות למצפונם, אינו יכול שלא לתבוע זאת מחייליו המתנגדים לעקירה. ועיקר העיקרים: צבא המתפורר מבפנים לא יוכל להגן עלינו מפני אויב מבחוץ.
גבולות המאבק נפרצים
אולם הסכנה האמיתית האורבת לעם ישראל אינה טמונה בסרבנות. הצבא הוא גוף מסודר והיררכי והוא יתגבר על הבעיה, על אף הצלקות החמורות שתותיר הסרבנות בתוכו, ועל אף כוחו הנחלש בעקבות כך. האתגר העיקרי הוא נהירתנו עם אלפי אנשים - ללא מנהיגות וללא מבנה מסודר של קבלת החלטות - אל גוש קטיף, כשהמטרה היא למנוע את הביצוע של החלטות השלטון. וגבולות המאבק נפרצים. זוהי הבעיה האמיתית העומדת לפנינו, וקשה שלא לדמות את המציאות להתנגשות.
אבל ההתנגשות היא נמנעת. אין זה ברור שניתן לעצור על פי התהום, ולכן צריך לעצור מעט קודם. אנחנו צריכים לקבל על עצמנו לשוב לתפיסות היסוד של הציונות הדתית, ולהימנע באופן מוחלט מסירוב פקודה יזום. לא ניתן למנוע את החידלון ביכולת לעמוד בשערי בית ולגרש אנשים מתוכו, אולם זו מציאות אישית, ולא קריאה ציבורית לאמירת "לא יכול". היא גם אינה נוגעת בחובת השותפות המלאה בפקודות הצבא במעגל השני והשלישי. בוודאי שאין הצדקה כלשהי לסירוב להתגייס למילואים. גם ירידת האלפים לגוש קטיף וההיררכיה שם חייבות להיות ברורות בהרבה. שימוש בכוח (גם פאסיבי) כדי לעצור את השלטון החוקי הוא הכרעה מסוכנת של העברת דרכי הדיון ממוסדות השלטון אל הרחוב. זו לא סכנה של מלחמה אחים. זו מלחמה. מעבר לזה, הדבר גם לא יעיל. לא ניתן להכריח את עם ישראל לעשות את מה שאינו מעוניין לעשות. אין אנו נאבקים על זכויותינו, אלא על חובת האומה כלפי הארץ והאנשים. על כן לא ניתן לכפות, כי אם להיאבק.
מכוח זה גם נוכל לתבוע מהציבור הרחב להיות נאמן למה שהוא מאמין בו. אפשר לתבוע לשוב אל ערכי היסוד של האמנה בין הבוחר לנבחר; אפשר לשכנע שמדינת ישראל יוצאת ללא כל הישג מתוכנית אווילית זו; אפשר לעורר אנשים למחאה כנגד חוסר המוסריות של המדיניות; אפשר לפעול דרך הציבוריות הישראלית - כל זה כדי שלא נתרסק יחד עם חלומותינו וחזונותינו העמוקים ביותר. גם הציבוריות הישראלית חייבת לעצור לפני התהום, ולא להביא להתרסקות.
הרב יובל שרלו, רב-סרן במיל', ראש ישיבת ההסדר פתח-תקוה
ראו גם:
הרב ישראל רוזן: צייתנות לנירון קיסר?
