בשלב ההתפוררות
אם צפיתם אמש בסיפורם הטראגי של בני הזוג פישר - ששכלו את בנם בשטחים - אין סיכוי שתתלו את הסרט הכתום על המכונית שלכם. רענן שקד על הפרק האחרון של "ארץ המתנחלים"
ידנו אינה מושטת לשלום. ידם של מאות-אלפי ישראלים המנפנפים לעברכם סרט כתום ממכוניתם אינה מושטת לשום מקום,
זולת לעבר חגורת המכנסיים והנשק. הם אינם מעוניינים כי דבר-מה יזוז אי-פעם, הלוך או חזור. הם מעדיפים את מלחמת התמיד. מעוניינים לראות את ילדיהם הורגים ונהרגים בהגנה על מאחזים לא חוקיים. מעוניינים להעביר את כספם לסלילת כבישים עוקפים והקמת חומות. מעוניינים לראות ברחובותינו את דור המחבלים המתאבדים הבא. מעוניינים בהנצחת הכיבוש, כי הכיבוש, מבחינתם, משחיל. מראה להם. נלחם. זו משמעותו של הסרט הכתום; לפניכם יהודי שמגרש יהודי מהמקום הקדוש מכולם: מעתידו.
"ארץ המתנחלים" לא הספיקה להגיע עד רגע המאבק הכתום הנוכחי בכבישים, אבל הגיעה קרוב; הפרק האחרון נעצר על סף ההתנתקות. חיים מנסה להבין האם אנחנו ניצבים בפני מלחמת אחים. מתברר לו שכן, אלא שלא מדובר במלחמת אחים כי אם במלחמת האין-ברירה המשמעותית מכולן; אין ברירה, אלא לארוז את האנשים האלה משם, או – כפי שמציע מרואיין חכם – פשוט לבשר להם כי החל מתאריך נתון, צה"ל לא יהיה שם יותר. קרוב ל-40 שנות חירוק-שיניים בשירות המתנחלים עומדות להסתיים. אחרת נידונה ישראל למלחמת נצח ולדישדוש אינסופי במים הכבדים של הכיבוש.
הפרק האחרון הזה חידש עוד פחות מקודמיו, אבל הניח על השולחן את הבשר הנא – את הזעם הגולמי, הוויכוח הבסיסי החף מגינונים – באותה יעילות שבה עשו זאת קודמיו. יבין סגר מעגלים; הוא השלים את כל הדרך שבין איתמר בן-גביר מימינה לימין לחיים הנגבי שמשמאלה לשמאל. אין לכם מרחק גדול מזה. יבין התווכח עם כולם, כך שאין דרך רצינית להאשימו בחד-צדדיות. כן, הוא השמיע את עמדתו האישית. גם אותה.
בחירתו של יבין לסיים את הסידרה בעיסוק בסרבנות – מימין ומשמאל – היא הפניית האצבע למוקד המדויק והבוער של התפוררות הסולידריות הישראלית. הסיום – בראיון מצמית עם בני הזוג חדווה וחנן פישר מהיישוב הושעיה, ששכלו את בנם בשטחים – הוסיף להרעים עוד דקות ארוכות בתום השידור. בני הזוג גוללו את סיפורם הטראגי ואת מסקנותיהם האישיות באופן שובר-לב אבל נטול התלהמות, ונדמה שניסחו בבהירות כמעט תקדימית את הכשל המוסרי שבסרבנות משני הצדדים. לבסוף אמרה חדווה פישר כי אם בנה יהיה בין החיילים האחרונים שנהרגו שם, תתנחם בכך. אם ראיתם אותה אמש וגם הבנתם על מה דיברה, אין לכם סיכוי לשלשל היום את הסרט הכתום ממכוניתכם.
"הדרך לאהוב", אקסטרה הוט, 22:00
אני יכול להבין למה זה נראה קל לעשות משהו כמו "שלושים ומשהו" או "להתחיל מחדש" של אד זוויק ומרשל הרשקוביץ
האמריקאים: קח ערימת בורגנים על דירותיהם המעוצבות, מקצועותיהם החופשיים, מטבחיהם עתירי משטחי-העבודה, אהבותיהם הישנות, ילדיהם המשותפים וארוחותיהם המדוגמות, השקע אותם בדילמות מפוטפטות שבין בגידות קטנות לגידול ילדים, הגש פושר.
אבל זה לא עד כדי כך פשוט. "הדרך לאהוב", ניסיון לייצר מעין גירסה אוסטרלית לכל זה, היא סחורה סוג ב'. כלומר, הסידרה בסדר, סבירה לצפיה, ועלילותיהם של הציירת פרנק, חברתה הקרובה ג'וליה, בעלה לשעבר צ'רלי שהתחתן מאז עם ג'וליה, הילדה המשותפת וכל השאר בהחלט מהדהדים מ"להתחיל מחדש", כולל המוזיקה המהורהרת וכל השאר. אלא שהעלילה זזה באיטיות יחסית, מדדה פה ושם בתוך שדות הקטל של הקיטש, ומספקת קליימקסים כה זעירים, עד שאתה חושש לדרוך עליהם בטעות. זה כמעט זה, אבל לא לגמרי, ובאותו אגף עדיף כבר לפנות כרגע לגירסה הבריטית – "החיים מתחילים". איכשהו, האוסטרלים תמיד עוברים ליד.
צריך להגיד:
- לאביבה גרנות: תגידי, גיל ריבה לא עיצבן אותך? למה לא עשית כלום?
