שתף קטע נבחר
 

מעשי ניסים בגוש

דבקות בנס הגואל היא צרה צרורה, מפני שהדבקים אינם עושים את הנדרש כדי להקל על חבלי עקירתם ומכבידים על הרשויות המבקשות לסייע להם

יהודים חילונים, הסבורים כי ההיגיון שולט בחייהם, תמהים על התכחשותם של אלפים מתושבי גוש קטיף לוודאותה של ההתנתקות. נכון שכולנו שוגים במשאלות לב נטולות סיכוי ותכופות גם מתנחמים בהן, אבל אלה מגוש קטיף וסיעת תומכיהם הקנאים לא רק מייחלים לתרחיש ניסי, אלא דומה שהם בטוחים לחלוטין בהתגשמותו. דבקות בנס הגואל היא צרה צרורה, מפני שהדבקים אינם עושים את הנדרש כדי להקל על חבלי עקירתם ומכבידים על הרשויות המבקשות לסייע להם. הזמן חולף, שנת הלימודים בפתח, המתח גואה, הנס מבושש, והם בשלהם: הנס בוא יבוא!

  

שיחות שידול בין מאמינים בנס לבין מי שאינם מאמינים בו מתנפצות עד מהרה על שרטון הפליאה. לשונו של בעל ההיגיון משתתקת לנוכח טיעוני המאמין, הסוקר את בן שיחו הכופר בעיניים זוהרות ומחייך בסלחנות. כמי שמדבר עם תינוק שנשבה. לעומתו חש הכופר כאדם המנסה לרדת לסוף דעתה של בובה שבבטנה טמונה קלטת. אין זו מחלוקת בין אנשים שאפשר למצוא פשרה בין אינטרסיהם המנוגדים, אלא ניסיון הידברות בין בריות המתגוררות על פני גרמי שמיים מרוחקים. על פלנטה אחת שוררים חוקי הטבע, ואילו באחרת שולטת ההשגחה העליונה, הנמצאת מחוץ לטבע ומתערבת בכל המתרחש בו .

 

לגבי דידו של אדם חילוני, "נס" אינו אלא מאורע שהסתברות התרחשותו נמוכה מאוד. היא כה נמוכה עד שלכל תכלית מעשית יש להתעלם ממנה. אם לא כך יעשה, אם לא יבסס את החלטותיו על שיקולי הסתברות, ברור לו שיחטיא את רוב המטרות שהציג לעצמו. אין זה כך לגבי המאמין. הוא יודע שעצם ההוויה הוא נס, ובתוך הנס בגדול הזה מתרחשים ניסים נדירים, אבל לא נדירים עד כדי כך שיכול אדם לחיות מבלי להתחשב בהם. אלוהים הפגין ניסים, כך שבני ישראל יכירו בקיומו ובעוצמתו, אך לימים נדרשו היהודים להאמין בו ללא הוכחות. כעת, מול התפשטות הכפירה, נעזרים המטיפים הדתיים בתורת הסתברות משלהם, תורה המשוללת אחיזה במתמטיקה, אבל מצלצלת כ"מדעית" ו"היסטורית" באוזני ההדיוטות.

 

האם, כך שואלים המטיפים הדתיים, אין קיומו של העם היהודי בבחינת נס, והקמתה של מדינת ישראל, האם אפשר לכפור בניסיותה? האם ניצחוננו המזהיר במלחמת ששת הימים לא היה נס, והאם מיעוט הנפגעים מאלפי הטילים שנורו על גוש קטיף אינו נס שנעשה לנו? הנה, אומרים נשאי הניסים, לא רק אנשים דתיים מכירים בניסים, אלא גם חילונים גמורים, בשעה שהם עומדים נפעמים לנוכח חריגותם של מאורעות היסטוריים מסוימים. ב"מגש הכסף" כתב נתן אלתרמן: "ואומה תעמוד, קרועת לב אך נושמת, לקבל את הנס האחד אין שני". הנה לכם. אפילו דוד בן-גוריון הודה כי "יהודי שאינו מאמין בניסים אינו אדם ריאלי". הנה לכם.

 

הבעיה הגלומה בניסים היא זו הגלומה בנבואה: כשם שאין לדעת, אלא בדיעבד, אם המתנבא הוא נביא שקר או נביא אמת, כך אין לדעת אם הנס שבו בוטח המאמין יתגשם או לא. הדבר יתברר רק בתום המאורע שאמור הנס לחולל. אפשר לומר כי אמונה איתנה בהיתכנותו של נס מגייסת את תעצומות נפשו של המאמין ומשפרת את סיכויי הגשמתו של הנס, אבל זו אמירה שלא ישמיע מאמין תמים. היא רק מראה כיצד אפשר להשתמש במניפולציה פסיכולוגית כדי להשפיע על תמימים.

 

וזה, כנראה, מה שמתרחש בקרב רבים ממכחישי ההתנתקות: או שהם תמימים, או שהם תועמלנים המלבים את התמימות. אל הראשונים אין לבוא בטענות, אבל האחרונים ישלמו את החשבון על הסבל שהסבו לראשונים, בשעה שיבוא זמנם להתייצב בפני בית-דינו של אבינו שבשמיים. הוא קיים, אבינו? כאתאיסטים, איננו חושבים כך. אבל אם יפגין את יכולתו לחולל ניסים ויעצור את ההתנתקות, ניאלץ לחשוב על כך מחדש. 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים