אני יוצאת בראש מורם
"עמדנו וצרחנו, צרחנו עליהם שלא יגרשו אותנו, שייתנו לנו לחיות בשקט. ואז הם הסתובבו ובאו לכיוון של הבית שלי ובאו להיכנס להוציא אותי משם. הסתכלתי על המשפחה שלי מבעד לחלון חסר הווילון ומה שראיתי היה מראה מזעזע – אמא שלי, האמא החזקה שתמיד תמיד עוזרת ותומכת, הייתה שבר כלי". רננה בת ה-18 מספרת על הבוקר האחרון בגני טל
אמש התכנסנו לתפילת מנחה אחרונה. בסוף כל הזעקות והתחינות לקב"ה שירחם עלינו, הרב עלה לבמה ואמר שהגיעו להסדר, ושמחר באחת אין עוד גני טל, ונצא כולנו בשיירה אחת.
חזרתי הביתה עם כל משפחתי, ישבנו מול הטלוויזיה וראינו איך המשפחות הכי חזקות והכי מאמינות אורזות את בגדיהם. רצתי לחדר ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי. זה חדר לי לראש – אין יותר גני טל. החלטתי שאני אורזת, אף חייל חסר רגשות לא יארוז לי את הילדות.
ברגע שלקחתי את הארגז הראשון המשפחה באה איתי והתחילה לארוז גם היא. מאז העניינים יצאו מכלל שליטה. מכניסים 28 שנה לתוך קופסת קרטון חומה. המון דמעות נכנסו לקופסאות האלה.
בבוקר קמנו וראינו בטלוויזיה שהחיילים פרצו לגני טל. עמדתי והסתכלתי על הטלוויזיה וראיתי את החיילים עומדים ליד בית הכנסת שלי ולא האמנתי שזה יכול
להיות. יצאתי החוצה כדי לראות בעיניים שלי שבאמת חיילים באים לגרש אותי מהבית - והמראה הזה של קבוצות קבוצות של חיילים עם כובעים כחולים ותגים מוסתרים לא יישכח מזיכרוני לעולם.
כל התושבים יצאו החוצה והתחילו לצעוק ולמרר בבכי. אמהות באו וחיבקו את החיילים, צעקו להם "אתם הבנים שלנו, אני יכולה להיות אמא שלך, איך אתה יכול לגרש אותי?" ראיתי את החברים הכי טובים שלי ממררים בבכי כמו שהם לא בכו בחיים שלהם והחיילים בוכים איתם. במיוחד החיילות הצעירות שביניהן.
עמדנו וצרחנו, צרחנו עליהם שלא ייגרשו אותנו, שייתנו לנו לחיות בשקט. ואז, אז הם הסתובבו ובאו לכיוון של הבית שלי ובאו להיכנס להוציא אותי משם. הסתכלתי על המשפחה שלי מבעד לחלון חסר הווילון ומה שראיתי היה מראה מזעזע – אמא שלי, האמא החזקה שתמיד תמיד עוזרת ותומכת, הייתה שבר כלי. אחותי יונית והילד הקטן שלה שעוד לא מלא לו חודש, הסתכלו על החיילים מהחלון וצעקו להם "מה אתם באים לכאן, אל תגרשו אותנו".
הדמעות זלגו ונהפכו לנהר של דמעות. אבא שלי חיבק את אמא שלי וניסה לנחם אותה, אך לא מצא את המילים. אי אפשר לנחם על אובדן כזה. אחי הצעיר כל כך קשור לבית, בכה כמו ילד קטן, ואני, אני עמדתי בהלם ולא האמנתי למראה עיני. האחיינית שלי בת השנתיים שאלה "למה כולם בוכים" ו"למה החיילים נכנסים לבית וגורמים לאמא לבכות?" היא אמרה שהם אנשים רעים. אפילו ילדה בת שנתיים מבינה כמה זה נורא.
וכשכל הסיטואציה הנוראית הזאת מתרחשת כאן בגני טל בבית שלי, יושבים אנשים בארץ בבתי קפה, הולכים לקניון, ממשיכים בשגרת החיים שלהם. העולם שלנו נחרב עלינו ואתם ממשיכים לחיות כרגיל. אני יושבת עכשיו בגינה שלי, הגינה שאבי בנה בעשר האצבעות שלו, עם הפרחים שהוא גידל 30 שנה. יושבת ומסתכלת על החיים שעוברים "שמאל, ימין, שמאל". הולכים בטור ארוך, הולכים לגרש את החברים שלי מהבית שלהם. ואני לא מאמינה איך הם יכולים לעשות את זה. הם מסתכלים על הבית שלי ופשוט לא אכפת להם שהם גודעים פה חיים. הם פשוט הורגים. לא צריך לירות בבן אדם בשביל להרוג אותו, מספיק לקחת לו את הכל והוא מת.
יוסי, מרום, שלומי, ברק, עידן ואורלי - החיילים האמיצים שבאו לגרש את המשפחה שלי מהבית שלה. המבטים שלנו, תמונות הזוועה שהם ראו פה,
לא יעזבו אותם לרגע. זה ירדוף אותם כל החיים שלהם. אי אפשר לבוא למשפחה ולגרש אותה מבלי שהם ישלמו על זה. איך הילדים שלהם יסתכלו עליהם אחר כך?
אנחנו צריכים לעבור עכשיו יום יום את הטראומה הנוראית הזאת שאין לאן ללכת, אין, פשוט אין. אנחנו נעלה על המכוניות שלנו, שייקחו אותנו מכאן ולא יהיה לנו לאן לנסוע, לא יהיה לאן. שלא יסבנו אתכם במילים ויגידו לכם שיש פתרון לכל מתנחל. אין פתרון לכל מתנחל. אנחנו הולכים להיזרק לכלבים.
אמנם הם לקחו לנו את הבית ואת הקהילה, אבל את גוש קטיף לעולם לא ייקחו. גוש קטיף נמצא בכל אחד ואחד בלב. אנחנו יוצאים עם ראש מורם. אנחנו עוד נחזור לכאן ביום מן הימים. ניפגש בסיבוב, כשהטרור יתחיל להשתולל פה ובגדול.
לפנייה לכתב/ת 
