הוא באמת נענש מספיק

השאלה אם להוריד בדרגה את יצחק מרדכי בשל הרשעותיו איננה משפטית. גם נימוקיהם של השופטים, שהחליטו להשאיר לו את דרגת האלוף, אינם מבוססים על הלכה משפטית. "חלף הרבה זמן" הוא לא נימוק מכריע. הוא נימוק סובייקטיבי פתוח לביקורת (חלף הרבה זמן, אגב, כי הדיון עוכב והתעכב, בין השאר על ידי מי שביקשו להגן על מרדכי).

השאלה שעל הפרק היא שאלה מהסוג שכל אדם עונה עליו על פי מערכת ערכיו, כמעט על פי תחושה: מתי מספיק זה מספיק, האם מה שאירע למרדכי

לאחר הרשעותיו הוא אכן מספיק. והאם ההורדה בדרגה תהיה בבחינת הגדשת סאת העונש. התשובה האישית שלי היא שכן.

אין ספק שמרדכי ביזה את מדיו ודרגותיו, כאשר ביצע מעשה מגונה בקצינה ששירתה תחתיו בפיקוד הצפון (המעשה האחר שבו הורשע נעשה בהיותו אזרח). האתוס הצה"לי בעניין הזה הוא ברור, ויש לממש אותו: כשנמנע הרמטכ"ל שאול מופז מלעשות זאת וביקש לקדם את תא"ל ניר גלילי לדרגת אלוף, עצר אותו בג"ץ. לו היה מרדכי עדיין בשירות פעיל, היתה חובה להוריד אותו בדרגה ולהפנות אותו מיד להתרת חוזה.

אבל יצחק מרדכי של היום הוא איש שכבודו גלה ממנו. הוא כמעט מנודה ציבורית, איבד את מעמדו הרם ונפגע מאוד בחייו הפרטיים. את העונש הזה הוא נושא מדי יום, ממש כשם שקורבנותיו נושאות את הצלקות של המעשים שבהם הורשע. ויכוחים על מידת עונש הם בעייתיים: קשה מאוד לכמת צדק, הרתעת אחרים ונקמה מוצדקת, למונחים של חודשי מאסר והשפלה אישית. אבל כמי שמתבונן במרדכי מרחוק, נדמה לי שהצדק, ההרתעה והנקמה כבר הגיעו למידה הנדרשת. שום תועלת לא היתה צומחת לוּ נוספה עליהם הפשטת הדרגות.

הציטוט מדבריו של פרקליטו של מרדכי, משה שחל, הוא בעייתי לא פחות. "מרדכי אינו נמצא היום בשום תפקיד ציבורי, כי חש שכבודו נפגע", אמר שחל. לא נכון: מרדכי לא נמצא בתפקיד ציבורי כי אחרי הרשעתו אינו ראוי לכזה. בראש וראשונה, מעשיו פגעו באחרים, והפגיעה שהוא חש חשובה רק לצורך האיזון בין הסיבות לעונש לבין מידת הרחמים.

מרדכי אולי לא יאהב את זה, אבל מראהו בשנים האחרונות מעורר רחמים. הפגיעה שהוא חש אינה משכיחה את העוול במעשים שבהם הורשע, אבל מעוררת רצון לומר "די". כדי שהרצון ימשיך ויישמר, טוב שמרדכי ופרקליטיו לא יראו בהחלטה של היום ניצחון, או סוג של זיכוי.