גם כשהחרב על צווארה, אירופה מנומנמת
אחרי קזבלנקה, איסטנבול, מדריד ולונדון, לכולם באירופה ברור שהמכה הבאה היא רק עניין של זמן. אבל בשעה שהאירופים מתווכחים - ואפילו מסכימים לעיתים - על יוזמה למאבק בטרור, בשטח אין כמעט שום בעיה לרכוש חומר נפץ בשוק השחור בפולין, למשל, להעמיס את המכונית ולדהור ללא הפרעה לכיכר ההומה שלמרגלות מגדל פיזה. כתבה שניה בסדרה
בארצות הברית מכים בימים האחרונים על חטא: כולם ידעו שההוריקנים שפוקדים את חופי מפרץ מכסיקו הולכים ומתגברים בתדירותם ועוצמתם, שפגיעה ישירה בניו אורלינס תהיה קטסטרופלית וששום דבר לא באמת מוכן לתסריט האימים הזה. אבל מעט נעשה כדי לקדם את פני הרעה.
איש אינו רוצה להתנבא, בוודאי לא להעלות על הדעת קטל המוני ברחובות אירופה, אבל גם שם בוודאי יתפסו את הראש מתישהו ויגידו "איך לא ראינו את הכתובת על הקיר".
האמריקנים נותנים שמות לסופות שלהם; גם האירופים יכולים לסמן שמות על המפה: קזבלנקה, מאי 2003 (41 הרוגים בפיגועים נגד מטרות יהודיות); איסטנבול, נובמבר 2003 (כ-60 הרוגים בפיגועים נגד בתי כנסת ומוסדות בריטיים); והמכות הקשות באמת - מדריד, מרס 2004 (כ-200 הרוגים בפיגוע ברכבת) ולונדון, יולי 2005 (כ-50 הרוגים בפיגועים בתחבורה הציבורית ועוד ניסיון פיגוע משולב שכשל).
הטרור ממשיך לאיים על אירופה כמו הוריקן משתולל. לכולם ברור שהמכה הבאה היא רק עניין של זמן, אבל לאירופים יש קצב היערכות משלהם. ארבע שנים אחרי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, האירופים משקיעים את מירב המאמצים בדיונים – או שמא ויכוחים - על מה שניתן לעשות כדי להילחם בטרור.
הם מעלים יוזמות, מקימים גופים, מזמינים מחקרים ומתכנסים בארמונות כדי לחתום על אמנות אגב זלילת מתאבנים ולגימת יין. בפועל, אין כמעט שום בעיה לרכוש חומר נפץ תקני בשוק השחור בפולין למשל, להעמיס את המכונית ולדהור ללא הפרעה לכיכר ההומה שלמרגלות מגדל פיזה.
מאז הפיגועים בלונדון, ממשלת בריטניה - המכהנת גם כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי - מנסה לתת דחיפה מחודשת ליוזמות האירופיות בנושא המלחמה בטרור. רק השבוע נפגשו שר הפנים והמשפטים של המדינות החברות יחד עם ראשי נציבות הפנים של האיחוד, לדיון שכזה.
בין השאר דיברו שם על ניטור שיחות טלפון והודעות דואר אלקטרוני, על צווי מעצר פאן-אירופיים, על ניטור העברות כספים ושיתוף מידע מודיעיני. אבל המהלך טרם הבשיל. הפרלמנט האירופי, שאמור לאשרר אותו, חרד לשחיקה בזכויות האדם והמדינות השונות - כמו גם חברות הטלפוניה והאינטרנט - חוששות מהעלויות העצומות.
טרור בלב לונדון (צילום: איי.אף.פי)
קל להסכים על שיתוף פעולה, אך מורכב הרבה יותר ליישם אותו. לפעמים זה לוקח שנים; לפעמים זה פשוט לא קורה.
כבר ב-2001, למשל, החליטו באיחוד האירופי על גיבוש נהלים לצורך צווי מעצר פאן-אירופיים, כדי להקל על העברת חשודים בפעילות טרור בין המדינות לצורך חקירתם. רק באפריל השנה אישררה איטליה את היוזמה.
דוגמה שניה: אחרי הפיגוע במדריד ב-2004 התכנסו ראשי המדינות החברות באיחוד האירופי לפגישת חירום והסכימו על שורה של צעדים למאבק בטרור. חלפה שנה. ימים ספורים אחרי הפיגועים בלונדון, התכנסו שרי הפנים של המדינות החברות לדיון חירום נוסף, והסכימו שיש להשקיע מאמצים כדי ליישם כמה מהצעדים עליהם סוכם בעבר.
עוד דוגמאות? בבקשה: למדינות האיחוד יש כוחות ביטחון וזרועות מודיעין משלהן, גם למאבק בטרור. לאירופה יש סוכנות משטרה משותפת - האירופול, אבל מומחים טוענים שהמדינות השונות אינן מעבירות לה מידע רלוונטי והיא למעשה חסרת תועלת בתחום הזה. ישנה גם אירוג'סט, קבוצה של 25 תובעים מיוחדים לטיפול בנושאי טרור, אבל יודעי דבר טוענים שהם מובטלים למדי. ובנוסף על אלה, גם לאיחוד עצמו יש מטה משלו ללוחמה בטרור שאמור לפעול כגוף מתאם - אלא שדבר לא מתואם.
"מוחמד המצרי" מהתל באירופים
בדצמבר 2003, אחרי קזבלנקה ואיסטנבול, פיגוע טרור בלב אירופה נראה רחוק. שר הפנים האיטלקי דאז אמר ש"לפגוע באותו האופן באירופה יהיה קשה הרבה יותר". כמה חודשים מאוחר יותר זועזעה מדריד. בחודשים שלאחר מכן התברר לא רק כמה קל לפגוע באירופה, אלא גם כמה קל לנצל אותה כדי לפעול נגדה.
"מוחמד המצרי", רביע אוסמן סייד אחמד, הוגדר כ"מוח" שמאחורי הפיגועים במדריד. הוא נעצר לראשונה ביוני 1999 על ידי משטרת הגבולות הצרפתית. הוא טען שהוא פלסטיני אך לא נשא כל תיעוד.
הם סברו שהוא מהגר בלתי חוקי ועד לגירושו הוא הועבר בשנת 2000 לגרמניה, למחנה מעבר של מבקשי מקלט מדיני ממדינות ערביות. המחנה היה למעשה שכונת מגורים מגודרת ללא שמירה ופיקוח על פעילות ההסתה שם. איש לא הרגיש כשהוא עזב את המקום באוגוסט 2001 ונסע למדריד.
במדריד הוא נפגש לעיתים קרובות עם פעילים קיצונים והמשטרה הציבה עליו מעקב. ביולי 2003 התעורר החשד שהוא איש אל קאעידה והמעקב הוגבר, אך זה לא הפריע לו לנסוע לאיטליה ולהיעלם.
משטרת איטליה גילתה את נוכחותו שם רק באפריל 2004, חודש אחרי הפיגועים במדריד. האיטלקים מיהרו לדבר עם הספרדים ורק אז התברר שבשני מכשירי טלפון של המחבלים במדריד הופיע מספר הטלפון שלו. עכשיו גם האיטלקים החלו לצותת לו.
ההקלטות סיפקו ראיות חותכות. הוא נשמע אומר כיצד תיכנן במשך זמן רב את הפיגועים במדריד, וכיצד שיבח את מבצעי הפעולה. הוא נעצר ב-8 ביולי 2004 ועומד למשפט באיטליה. "אני יודע מי הם אבל הם לא יודעים מי אני", אמר לחבר במילאנו ימים ספורים לפני שנעצר. "אתה מבלבל אותם. הם לא יודעים מאיפה אתה ובינתיים אתה יכול להמשיך לנוע בחופשיות".
כל הדרכים מובילות לרומא (או לפאריז)
מסע הדילוגים של אחמד מדגים עד כמה הפכה אירופה לא רק ליעד לפיגועי טרור אלא גם לבסיס פעולה נוח לפעילי טרור. הגבולות הפתוחים והיכולת לנוע ממקום למקום מבלי להזדהות מיטיבים לא רק עם האירופים והתיירים, אלא גם עם אלה הרוצים להרע להם. תחנות גבול בודדות עומדות בפניו של פעיל קיצוני מהבלקנים או מהרפובליקות הרוסיות בדרכו לרומא או פאריז.
גם הליברליות האירופית, שלא שואלת שאלות מיותרות, היא חרב פיפיות. קהילת המהגרים הגדולה במדינות אירופה מאפשרת לגורמי טרור להסתנן לתוך החברה מבלי להתגלות. היא גם מקשה על גורמי הביטחון לאתר את המחבלים האמיתיים מבין המוני החשודים הפוטנציאלים, מבלי לנקוט באפליה על בסיס אתני.
ישנו גם האופי האירופי, שמעלה על נס את הדיאלוג והאסטרטגיה. כך קרה שיותר יוזמות אירופיות מתמקדות בשורשי הבעיה, במוטיבציה של הטרור, בגיוס ובהקצנה של הצעירים, ופחות מדי יוזמות מטפלות בצעדים מיידיים.
בריטניה, יש לומר, נבדלת משכנותיה. אחרי ה-11 בספטמבר היא השיקה חוק חסר תקדים מבחינתה למאבק בטרור. הוא איפשר לבצע חיפושים וחקירות ביתר קלות ואפילו לבצע מעצרים מנהליים. הפיגועים בלונדון חידדו את השיניים של אותו החוק. מעכשיו לא רק הסתה ועידוד לביצוע מעשי טרור, אלא גם הבעת תמיכה בהם, הם עילה לגירוש.
מדינות נוספות עלו גם הן על עגלת המאבק בקיצוניות. דנמרק עצרה לאחרונה אזרח ממוצא מרוקני שהצדיק הרג אמריקנים בעיראק; איטליה גרשה אנשי דת ממרוקו וטוניס בשל "קשר לפעילות קיצונית". אבל כאן זה בערך נגמר.
האיחוד האירופי, אותו יצור כלאיים ענק ומסורבל, מתקשה להחליט ומתקשה עוד יותר לפעול. יוזמות טובות, כמו האחדה של הדרכונים ומעבר הדרגתי לזיהוי ביומטרי, עולות על שרטון רק בגלל הצורך לתאם עמדות עם 25 גורמים בעלי צרכים ואיומים שונים.
יוזמות טובות לא פחות, כמו מעקב כלל אירופי אחר הלבנת כספים, מטורפדות לעיתים ממניעים זרים, כמו אלה שקיימים בין 25 שכנות שהן לפעמים גם יריבות כלכליות ופוליטיות. הפרשנים סבורים שהיו גם לא מעט חיכוכים על רקע התמיכה של חלק ממדינות אירופה בארה"ב.
מה השתנה באירופה ארבע שנים אחרי ה-11 בספטמבר? לא הרבה, מלבד אולי ההכרה המעורפלת שהחזית במאבק בטרור היא לא רק בעיראק, במזרח התיכון או במדרסות של פקיסטן ואינדונזיה. היא מחוץ לדלת.
לפנייה לכתב/ת 
