סייעני הטרור והברבריות

אסטרטגיה של טרור זקוקה לא רק לפצצות ולמימון. לצד ה"חומרה" של אמצעים מוחשיים, היא זקוקה גם ל"תוכנה" פתולוגית של החברה המעלה את הטרור על נס, ולכשל עמוק של המערכת החיסונית בקרב בני החברה שנגדה הוא מכוון. את הפתולוגיה של הגורמים התומכים בטרור - איסלאמיים ואחרים - ניתן להסביר. קשה הרבה יותר להבין מה מניע גורמים בקרב האליטות במערב הדמוקרטי לתרץ את הטרור ולהתגייס מרצונם החופשי לדה-לגיטימציה גורפת של אמצעי המגן, שהחברה הפתוחה נוקטת כדי להתמודד איתו.

ארבע שנים לאחר ה-11 בספטמבר, ניכרת התקדמות באיתור חומרי הנפץ וראשיתו של מאמץ להטיל סייגים על מימון הטרור באמצעות "ארגוני צדקה" למינהם, איסלאמיים ואחרים. ניכרת אפילו הבנה לסכנותיה ארוכות הטווח של שטיפת המוח במדרסות ובמסגדים. התחום המוזנח ביותר במסגרת המאבק בטרור הוא חשיפת שקריותם וצביעותם של מתרצי הטרור, ושל ניסיונם להעניק לטרוריסטים ולתומכיהם חסינות גורפת בשם גרסה מעוותת של "זכויות האדם". חשיפה כזאת דרושה לא רק לשם ייעול המאבק בטרור. היא דרושה גם כדי למנוע את הזנייתם של הערכים החשובים ביותר של החברה הפתוחה, וכדי לגייס את הערכים האלה כאשר הקווים האדומים נחצים באמת. חשוב לחשוף את שקריותה של קריאת "זאב, זאב" עם בוא כלבי השמירה הנתונים לבקרה אחראית ומרסנת, דווקא משום שיש זאבים ביער וראוי לגייס נגדם את השומרים, כאשר יגיחו ממנו. גם על השומרים צריך כמובן לשמור, פן "יזדאבו", אך מי שפוסל דרך קבע את השמירה עצמה על כל אמצעיה, יישאר בלא מגן.

כל האיזונים המורכבים האלה, המאפשרים לחברה פתוחה להתגונן בפני אויביה, תוך שהיא מקיימת את ערכי היסוד שלה, זרים לאגף הטהרני של סייעני הטרור בשם "זכויות האדם". בעולמם הפשטני, "מדוכאי העולם השלישי" כמעט אינם יכולים לעשות רע; והמערב הדמוקרטי כמעט אינו יכול לעשות טוב (אלא אם כן יתבוסס ברגשי אשמה על חטאו הקדמון ויקבל בהכנעה את תכתיביהם של "המדוכאים"). כאשר הם נתקלים בשנאה תהומית ובאלימות ברברית הם תוהים - מתוך גישה סלחנית ומבינה - כמה נורא העוול שנגרם לשונאים ולטרוריסטים. הם מתרצים כמעט כל התנהגות ברברית בעוולות הקולוניאליזם, הכיבוש או הגלובליזציה. הם מאפיינים כמעט כל ניסיון להיאבק בטרור כגילויים של פאשיזם וגזענות. אמצעים התקפיים הם מתארים כפאשיסטיים או כנאציים (והמהדרין כ"גרועים מנאציזם"); אמצעים הגנתיים, כמו גדר ביטחון החוסמת ביעילות מחבלים מתאבדים, מתוארים כאפרטהייד; מחסומים מצילי חיים, שבהם נתפסים כל שבוע טרוריסטים וחגורות נפץ, מתוארים כאילו נועדו לענות את העוברים בהם.

השהידים מביטים מהקירות

החברה הנותנת גיבוי לטרור אינה נדרשת לתת דין וחשבון אפילו על חשיפת בניה שלה לעיוות הפתולוגי של קידוש הטרור. נדירים מאוד ביטויי הביקורת על העובדה שהחברה הפלסטינית מגדלת ילדים בגיל 8 או 10 באווירה כזו. דמויות המופת הניבטות אל הילדים האלה מכל קיר הן של טרוריסטים, שזכו לתהילת עולם גם בעיני הוריהם ומוריהם של הילדים האלה עצמם. לא פלא שהילדים שואפים לרצות את חברתם ולממש את עצמם באותה דרך הרסנית.

לו היה מדובר בתימהונים מבולבלים משולי החברה הדמוקרטית - כמו טלי פחימה, להקת המעודדות המוזרה שלה או מתבגרי ה"אנרכיסטים נגד הגדר" - אפשר היה לפתור את התופעה במשיכת כתף. כל חברה ותימהוניה. סרבני השירות הצבאי לגווניהם מופיעים מדי פעם כגימיק תקשורתי עצוב, המתפוגג כעבור ימים מספר בלא להותיר משקע (לצד הגימיק המקביל של סרבני הימין הרדיקלי). אפילו הליצנות הפוליטית של פסנתרן ומנצח ידוע, המבקר מדי פעם בישראל בדרכו לרמאללה, היא עלובה יותר מאשר מסוכנת. אלא שלא מדובר רק בתימהונים, בגימיקאים ובליצנים.

דעת הקהל באירופה מעוצבת במידה רבה מאוד בידי אנשי תקשורת ובני אליטות שונות, המציגים תמונה שקרית ורדודה של המציאות, שבה הטרור מובן, החברה המחוללת אותו זוכה להזדהות ולאהדה, והגורמים הנלחמים בו מוצגים כמאיימים על השלום. הפלסטינים אינם מחוללי הטרור היחידים הזוכים לאהדה, וישראל אינה הגורם היחיד הנלחם בו הנתפס כפסול מבחינה מוסרית. אך המקרה הישראלי בולט ומאפשר להמחיש את העיוות בראיה האירופית.

מה שהנאצים עשו להם

האירופים דירגו דווקא את ישראל כגורם המסכן ביותר את שלום העולם; ארצות-הברית מופיעה מיד לאחריה. למעלה משני שלישים מהגרמנים קבעו שישראל מנהלת מלחמת השמד נגד הפלסטינים, ורובם טוענים שהיא עושה לפלסטינים מה שהנאצים עשו ליהודים. ראש העיר לונדון שומר על הפופולאריות שלו גם אחרי שהעיר נפגעה מן הטרור המוסלמי, אף שהוא נותן לגיטימציה לטרור מתאבדים נגד אזרחים ישראלים (ושוזר נימות אנטישמיות בדבריו). עיתונים כגון ה"גארדיאן" הבריטי נחשבים כמבטאי האליטה הליברלית, אף שהם מגלים הבנה לטרור נגד ישראל. בית-הדין הבינלאומי בהאג קבע לאחרונה כי לישראל, מכל מדינות העולם, לא עומדת הזכות היסודית והאוניברסלית להגנה עצמית בפני הטרור הפלסטיני, המובטחת באמנת האו"ם (בנימוק המגוחך שמקורו של הטרור אינו במדינה ריבונית).

חמורה לא פחות היא הידרדרותם של הארגונים הלא ממשלתיים העוסקים בזכויות האדם. בעולם המערבי ובישראל השתלטו על רוב הארגונים הללו גורמים טהרניים ורדיקליים, המסייעים למעשה להבטחת חסינותם ורווחתם של טרוריסטים ותומכיהם. ארגונים אלה הסירו מעצמם את האחריות להציע את האיזון הנדרש כדי להבטיח את כלל זכויות הפרט וחירויותיו. הם מעדיפים, בטהרנותם, לשכוח שגם הזכות לחיים של נוסעי אוטובוס היא אחת מזכויות היסוד של האדם. הנזק שהם מחוללים אינו בריסון המהלכים נגד הטרור - הציבור ונציגיו הבינו זה מכבר שאין הצדקה להתייחס למחאותיהם ברצינות ומתעלם בדרך-כלל מלהגם. המערכת המשפטית, למרות המרכיבים הטהרניים היושבים גם בה, מגלה יותר אחריות מהם. הנזק הוא ברידוד הדיון הציבורי הדרוש יותר מאי פעם באותו איזון בין מה שנדרש כדי לקיים את החירויות השונות, ובהיעדרו של הקול השקול והאחראי שארגונים כאלה יכולים היו להשמיע.

המאבק בטרור זקוק לא רק להתגייסות תומכת של החברה הפתוחה בצעדי הנגד הנדרשים, אלא גם למעקב מתמיד וחודרני אחר האיזון בין האמצעים הללו לבין ערכיה. כיוון שזהו מאבק לדורות, חשוב להבטיח כי ארבע השנים הבאות תהיינה פוריות יותר בתחום זה מארבע השנים שחלפו מאז 11.9.

ד"ר שיפטן, סגן ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה