פצצת זמן

לכתוב על "גן עדן עכשיו" בישראל זה כמו לצעוד לתוך שדה מוקשים. או שהעסק יתפוצץ, או שלא. כרגיל, אני כותב את המדור הזה שבוע לפני שהסרט יוצא. בינתיים הארץ שקטה. אבל מה יהיה כשהטקסט הזה יהיה מולכם? האם מישהו ממפלגות הימין יוציא צו מניעה נגד הקרנת הסרט? האם יעמדו מפגינים מחוץ לסינמטק? האם ייזדעקו תוכניות האקטואליה המתלהמות לעמת בין הקולנוענים והפוליטיקאים? ואולי כלום לא יקרה? אולי גם אנשי הימין יבינו ש"גן עדן עכשיו" הוא בראש ובראשונה סרט קולנוע. הוא אינו סרט תעמולה. הוא בהחלט סרט מטריד ומטלטל, הוא בהחלט הופך את הישיבה על מושב הקולנוע לבלתי נעימה, אבל זו יצירת אמנות שמנסה להיות פרובוקטיבית. ובמידה רבה, היא מצליחה.

הנה הדבר הראשון שצריך לדעת בקשר ל"גן עדן עכשיו": מדובר בסרט קולנוע מעולה. את זה אני כותב כמבקר קולנוע. אני כרגע לא נוגע בכלל בפוליטיקה של הסרט. אם תצליחו לראות את הסרט בעיניים חיצוניות, כאילו אתם בשוודיה והסרט עוסק בתרבות הרחוקה מכם וזרה לכם, תמצאו סרט די מדהים ועשוי בווירטואוזיות מפתיעה. הוא מתחיל קליל וקומי, וככל שהוא נמשך הוא הופך למותחן סמיך, שסופו אינו ידוע מראש. את דפיקות הלב בסוף הסרט ירגיש גם הצופה המנותק ביותר בגוואטמלה. לישראלים המערכה האחרונה תעשה התקף חרדה.

"גן עדן עכשיו" מספר על שני צעירים משכם, שנדמה בתחילה שכל מה שמעניין אותם הוא להתבטל ולעשן נרגילה. דווקא ביום שבו אחד מהם פוגש בחורה שמוצאת חן בעיניו מגויסים השניים על ידי הפעיל האיסלמי השכונתי לבצע פיגוע התאבדות בתל אביב. וכך אנחנו מגלים, כמעט באגביות, שמתחת לחזות הזרוקה, לשניים יש עמדות פוליטיות קיצוניות, כל אחד מסיבותיו. הסרט, אם כן, מתאר את 24 השעות הבאות של חייהם. הוא עוסק בדקדקנות בריטואלים שהם עוברים ובלבטים שלהם רגע לפני היציאה למשימה. בדרך שניהם מנסים למצוא אחיזה הגיונית לכך שהם מתכוונים לסיים את חייהם, ולקחת איתם בדרך את חייהם של אזרחים ישראלים. חלק מהטיעונים נשמעים דמגוגיים, חלקם זועמים, אחרים נקמניים. כל טיעון נשמע להם הגיוני בשעות האחרונות. כל דבר שיחדיר מוטיבציה לגופם הרועד מפחד.

זה החלק שבו הסרט מתחיל להיות קשה לצפייה. זה המקום שבו הצופה השמרן, שייחרד מהעובדה שהסרט מציג שני שאהידים באופן כה אנושי, יקום ויזעק. אבל רגע, אדוני, שב בשקט. פקח את עיניך, וגם הקשב. מה הסרט אומר? שלעשות פיגועי התאבדות זה דבר טוב? האם זהו סרט תעמולה הנועד לגייס פעילים לג'יהאד האיסלמי? לא. האם זה סרט המוחה נגד הכיבוש הישראלי הדוחף את הנכבשים לפעול מתוך ייאוש? בהחלט.

לקרוא ל"גן עדן עכשיו" סרט על מחבלים מתאבדים זה לעשות לו רדוקציה עיוורת (כפי שעשה לו העיתונאי-שהפך-בדרן-שהפך-תועמלן איתן שוורץ, בראיון לגלי צה"ל לפני כמה שבועות). זהו סרט המציג שלוש אופציות להתמודדות אקטיבית של

 הפלשתינים עם הכיבוש. האחת, לצאת ולבצע פיגוע התאבדות, או בכלל להתגייס למאבק המזוין נגד ישראל. השנייה, להפוך למשתף פעולה עם הכיבוש. במקרה כזה, תוצא להורג אם תיתפס. השלישית, לנסות לפעול בדרכי שלום ומשא ומתן. על פי הסרט, שלוש הדרכים האלה חסרות תועלת באותה מידה. הכיבוש יצר פרדוקס מוסרי. מי הרוצח ומי הנרצח. מי הכובש ומי הקורבן. מי דוד ומי גוליית. לצופה הישראלי הממוצע כל התשובות לכאורה ברורות. כשזה מגיע לפיגועי טרור ברור מי הרוצח ומי הקורבן. אבל התסריט החכם, הליהוק המושלם של שני הצעירים, והבימוי נטול ההתלהמות, מצליחים לסדוק במעט את הוודאות הישראלית, להחדיר ספק, ובעיקר לעורר לא מעט שאלות לדיון.

אני בספק אם יהיה איש ימין שייצא מהסרט כשהוא תומך במפלגות האיסלמיות (והאמת, לא הייתי רוצה בכלל לצפות בסרט שמטרתו הוא להטות את השקפותיהם הפוליטית של צופיו), אבל עוצמתו העלילתית של הסרט גורמת לכך שהמושגים הבסיסיים ירעדו קצת. במציאות של כיבוש, גם המושגים הפשוטים ביותר כמו "טוב" ו"רע" נתונים למשא ומתן.

את "גן עדן עכשיו" ביים האני אבו עסאד, פלשתיני שחי בשנים האחרונות בהולנד. לפני כמה שנים עורר אבו עסאד שערורייה קטנה כשסרטו "פורד טרנזיט", שהוצג כסרט תיעודי, התגלה כסרט מפוברק לחלוטין (כך או כך זה היה סרט מצוין). סרטו הבא, "חתונתה של רנא" (שראוי להקרינו בסינמטק בהזדמנות זאת), היה פחות מוקפד מבחינה סגנונית, אבל הציג פעם נוספת את הפרדוקסים האנושיים, הקפקאים כמעט, המתעוררים במציאות של כיבוש. בכלל, לאבו עסאד יש נקודת מבט צינית וכריזמטית מאוד, שמצליחה למצוא הומור ואי שפיות גם ברגעים הכי מעיקים. את "גן עדן עכשיו" הוא פיתח בסדנאות התסריט והבימוי של מכון סאנדנס. קראתי את אחת הגרסאות הראשונות של התסריט לפני כארבע שנים (אז קראו לו "בין שני ימים") ומדהים לראות את האבולוציה שהוא עשה. מתסריט מקומם למדי ונטול מבנה, כולו רצף אנקדוטלי של אירועים, הוא הפך לתסריט מושלם, בנוי בצורה מדוקדקת, ושלוקח את גיבוריו למסע רגשי אך גם פולמוסי.

הסרט כמו מודע לכך שהוא יעורר מחלוקת, ובתוך העלילה המותחת, הסופרת לאחור עד לפיגוע (שיקרה או לא יקרה, זאת כמובן לא נסגיר כאן), הוא מנסה להציג תפיסות עולם, אידיאולוגיות ומניעים אנושיים. באותה מידה גם הבימוי של אבו עסאד, שנטה לרגעים לצד הילדותי בסרטיו הקודמים, מגיע כאן לבגרות מושלמת (לא מעט בזכות הצילום הסינמסקופי היפהפה של הצרפתי אנטואן הברלה, שהופך את שכם לאחד הלוקיישנים המסעירים ביותר שנראו בסרט שצולם בתוך הקו הירוק או מחוצה לו). גם הדיאלוג שמנהל אבו עסאד עם נאראטיבים קולנועיים - קשה שלא לצפות בסוף הסרט ולא לחשוב על היצ'קוק - הופך את סרטו למטה-טקסט מחוכם, המשלח אגרוף בלב הצופה, אך גם מעניק לו משענת יציבה ליפול עליה. לישראלים זהו סרט חשוב לצפייה, לשאר העולם זהו אחד מסרטי הקולנוע הטובים והמרשימים שנראו השנה.

עוד ב"סינמסקופ": הקולנוע הישראלי גילה את חשיבות התסריט, למה "סרניטי" לא יוקרן בארץ, ועל הסרטים "כשהאמת משקרת", "השדים של אמילי רוז" ו"השיגעון שבאהבה" - בגיליון "פנאי פלוס"