טוניסיה: מערבית בקנה מידה ים תיכוני
בפאב המקומי בעיר הבירה טוניס שרה הזמרת שירים של מדונה ואת הרחוב מאירים פנסי ארגמן מעוצבים. את האירועים בבית הכנסת העתיק של ג'רבה מצלמים הנערים המקומיים בטלפונים מהדור השלישי. רועי נחמיאס חזר מביקור בארץ שחיה בשלום ובשלווה עם שלל ניגודים וסתירות
על שפת הים של שכונת סידי בו סעיד, הפרבר הצפוני של טוניס הבירה, לא הרחק מהבית בו חוסל אבו ג'יהאד, עומד לו מלון ידידותי ומזמין, "פלאזה קורניש" שמו. האווירה בו רגועה ומשוחררת. נשים וגברים בבגדים מערביים יושבים ביחד, סועדים להנאתם ומסיימים את היום עם כוס משקה, סיגריה או אפילו סיגר טוב.
מטרים בודדים ממסעדת המלון נמצא מועדון הלילה שלו. צעירות בלבוש מתירני משהו מפזזות או מעשנות סיגריה. פופ אמריקני מהאייטיז מנעים את זמנם של הרוקדים ועל אחת הכורסאות יושבת אישה בכיסוי ראש ומעשנת. אין ספק שמדובר במראה מוזר – מתירנות יחסית מול כיסוי ראש, וכולם תחת אותה קורת הגג. סתירה בסגנון טוניסאי במיטבה. אבל למרות זאת, נראה שבטוניסיה חיים עם הכל בשלום. הסובלנות והכנסת האורחים של הבירה בעלת הטאצ' האירופי-צרפתי ניכרת לא רק שם.
כשבוע לאחר שחזרתי מביקור חטוף בטוניס, אולי זה תמצות ההתרשמות שלי מהמקום - שלווה והכנסת אורחים למרות הסתירות וריבוי הגוונים. זוהי במידה רבה תוצאה של ימי שלטונו של של הנשיא הראשון של טוניסיה, חביב בורגיבה, שדיכא את הפונדמנטליזם האיסלאמי והשתית את המדינה על מאפיינים מודרנים וחילוניים, ובהם הקפדה על קידום מעמד האשה ושמירה על זכויות המיעוטים והיהודים בתוכם.
טוניסיה: שיק פריזאי
עיר הבירה טוניסיה מערבית בקנה מידה מזרח תיכוני. רכבת חשמלית עוברת כל כמה דקות במרכזה של העיר, הרחובות מרווחים, נקיים, ורצופי עצים ירוקים ופנסי רחוב בצבע ארגמן. הכבישים בין שכונותיה הראשיות מרווחים והשילוט נהיר למדי.
התושבים לבושים בגוון מודרני, חלקם בחליפות. לא בקלות איתרתי נשים עם כיסוי ראש. אבל אם מישהו רוצה להיזכר שהוא בעיר מזרח תיכונית, הוא יעשה זאת בלי קושי: ממש במרכז העיר, לא הרחק מפסלו של הפילוסוף הנודע איבן ח'לדון, נמצא שוק מקומי בסגנון המוכר
לנו מהעיר העתיקה בירושלים. מי שיחפש מזכרות לקרוביו ימצא פה מוכרים אדיבים במיוחד, ששמחים לשרת אבל נמנעים מהצקות מיותרות, שלא כמו בשווקים אחרים בעולם.
ומה עם מסעדות ומלונות? נראה כי גם מלונות טובים לא חסרים בטוניס. הרשתות הבינלאומיות המוכרות מחזיקות בעיר מלונות ברמה של חמישה כוכבים, ובהם גם מסעדות טובות למדי. ב"פלאזה קורניש", למשל, ישנם מאכלי ים לא רעים אותם תוכלו לבחור בטרם הבישול כאילו זה עתה הוצאו מהים.
בפאב המקומי הסמוך למלון "גולדן טוליפ" מנעימה צעירה את קולה בגרסאות כיסוי לשירים של מדונה ואחרים. בישראל היא אולי היתה מנסה את מזלה ב"כוכב נולד", בטוניסיה, נראה שגם מחיאות כפיים מספיקות לעת עתה. מטרים ספורים ממנה נמצא מועדון באולינג ובו צעירים וצעירות משחקים בשעת לילה מאוחרת. ההשוואה למדינות מזרח תיכוניות אחרות בלתי נמנעת.
ג'רבה: עבר מחובר
הגוון השונה של האי ג'רבה קופץ מיד לעין. גוון מדברי, צהוב, שנשבר מדי פעם בזכות דקלים שמנקדים אותו בירוק. הדרך לשכונות הקהילה היהודית (אל-חארה אל-זרירה, ואל-חארה אל-כבירה) עוברת ברחובות שכאילו נלקחו ממעמקי המאה שעברה ואולי עוד לפניה. אשה עודרת את חלקת האדמה שליד ביתה, אדם רוכב על אופניים עם מנוע עזר - הכל נראה מיושן, אבל במובן הטוב של המילה. כדי להיזכר שאנחנו במאה ה-21 אפשר להרים את
הראש מדי פעם ולהתבונן בגגות הבתים - צלחות הלוויין שמחברות כל פינה בעולם הערבי למה שקורה ברפיח, בתל אביב או בניו יורק, שומרות גם את הטוניסאים מעודכנים כל הזמן.
"אתה מ-ynet? אנחנו קוראים אתכם", אמרו לי לא מעט מאנשי הקהילה היהודית, שהדהימו בשליטתם בעברית ובנעשה בישראל ובשוק התקשורת המקומי. אבל נראה שגם למוסלמים אין בעיית תקשורת. "אנחנו פותחים את הטלוויזיה ובוכים. אנחנו רואים איך אתם, הפלסטינים, סובלים ובוכים", אמר לנו נהג מונית אחרי שאני ועמיתי הזדהינו כפלסטינים. "אתם עם גיבור ואין עם שאוהב את הפלסטינים יותר מהעם הטוניסאי. זאת האמת", הוסיף. לא בטוח שניתן לחתום על גילוי הלב שלו כעל עובדה מוגמרת אך המגמה ברורה – כולם מחוברים לנעשה בגלובוס.
השכונות היהודיות, בהן עדיין מתגוררים כ-900 יהודים, הן פנינת חמד של ממש. בתי הכנסת ידעו היסטוריה ארוכה ואגדות שמסתובבות בקהילה היהודית מספרות, למשל, כיצד אספו היהודים זהב עבור הנאצים וכיצד אלה טבעו עם הזהב בדרכם מטוניסיה. אבל אל תתנו למראה העתיק של בתי הכנסת להטעות אתכם. הם אמנם מתפארים בהיסטוריה עתיקת היומין שלהם, אבל הנערים המקומיים דואגים להנציח כל אירוע מיוחד עם הסלולרי מהדור השלישי אותו הם נושאים בכיסם.
גבס: גדולה ומשעממת
אמנם גבס היא עיר גדולה, אך היא מוכרת בעיקר כנקודת ציון על אם הדרך בין לוב לטוניס, ועתה גם כעיר הולדתו של שר החוץ סילבן שלום. פרט לכך, אין היא נחשבת ליעד תיירותי ונראה כי היא מרוחקת מרחק ניכר מההשפעה המערבית שאופפת את הבירה. למרות גודלה, התקשתי למצוא בה שכיות חמדה של ממש. התושבים שנאלצו להסתגר בבתיהם במצוות המשטרה המקומית לא יכלו לנפק תובנות של ממש על המקום. ובכל זאת, מדובר בעיר של ממש בה ניתן למצוא מסעדות שונות ומשונות ומגוון מקומות לינה.
גם כאן יש שרידים של קהילה יהודית, ובהם בית כנסת עתיק העומד על תילו. למרות ההשוואה הלא מחמיאה עם עיר הבירה, קשה שלא להתרשם מהקסם שבזיהוי סממנים יהודיים בעיר שנמצאת בעיבורה של טוניסיה. האנשים עימם הספקתי לשוחח היטיבו לשחזר את הימים היפים עם הקהילה היהודית שחייתה שם בעבר.
יהודי ג'רבה עשו את כל הדרך לגבס במיוחד כדי לפגוש בנו בשנית. מאמץ זה הוכיח והדגים שוב כי הלבביות של טוניסיה היא אמיתית, וגדולי הציניקנים ימצאו עצמם מתרגשים לנוכח הסובלנות הבין-דתית והחיים השלווים במציאות המורכבת.
