איך להמשיך לעשות ספינינג ולהשאר בחיים

- אז איזו בדיקה כדאי לעשות?

"אין ספק שהבדיקה הגופנית הרגילה שנעשית על ידי רופא משפחה לא נותנת שום פתרון למקרים כאלה. הבדיקה הטובה ביותר היא מבחן מאמץ, כמו המבחן שבו משתמשים בוינגייט. צריך לקחת בחשבון שזו בדיקה זולה מאוד – ולכן היא מומלצת ככלי לסינון והערכה ראשוניים של ציבור רחב.

"עם זאת, יש לציין שגם בבדיקה זאת לא תמיד מגלים את הבעיה. ידוע שכ-20% מהתוצאות של בדיקת מאמץ מוגדרות כ-false positive, כלומר מקרים שבהם הבדיקה מראה על שינויים חריגים בא.ק.ג כשלמעשה אין שום בעיה, או כ-false negative, ואלה המקרים המוכרים יותר, שבהם קיימת בעיה, אבל היא לא באה לידי ביטוי בא.ק.ג, כמו אותו מקרה מצער בבאר שבע, שאדם יצא מקרדיולוג עם אישור כשירות תקין לגמרי ותוך עשר שניות התמוטט ונפטר.

"ועדיין, גם כשאנחנו מודעים למגבלות של מבחן המאמץ, הרבה יותר טוב לעשות אותו מאשר לא לעשות אותו. כמובן שהדרך הכי בטוחה היא לעשות לכולם צינתור, אבל צינתור הוא בדיקה יקרה וזה לא מעשי.

"חשוב להדגיש: אין בדיקה שנותנת ערבון של 100 אחוז, אבל הסבירות שדבר כזה יקרה לאדם שנבדק והבדיקה שלו נמצאה תקינה הרבה יותר נמוכה מאדם שלא נבדק, וכמו שאנחנו בוינגייט נוהגים ביחס לספורטאים תחרותיים - לא מספיקה בדיקה אחת, אלא יש צורך להיבדק פעם בשנה. נכון להיום חוק חדרי כושר לא דורש בדיקות במועדים מסוימים, אלא בדיקה חד פעמית".

- מה כוללת בדיקת המאמץ של וינגייט?

"הבדיקה נמשכת בין שעה לשעה ורבע, והיא כוללת מילוי שאלון, בדיקה גופנית על-ידי רופא, מדידות אנתרופומטריות: גובה, משקל, אחוזי שומן ותפקודי נשימה, ומבחן המאמץ עצמו. לאחר מבחן המאמץ רופא מפענח את תרשים הא.ק.ג ומוסר את התוצאות לנבדק. אם הכל בסדר הנבדק מקבל אישור כשירות. אם המבחן העלה ספקות כלשהם, האדם מקבל הפניה לרופא או לבדיקה נוספת שאנחנו מוצאים לנכון להפנותו. במקרה שתוצאות הבדיקה הנוספת תקינות הוא מקבל אישור כשירות".

- יש משהו ספציפי שמסוכן בספינינג?

"מצד אחד, כמו כל רכיבה על אופניים, הספינינג הוא ענף אירובי טוב ומהנה. מצד שני, הוא עלול לעורר שתי בעיות: לפעמים עושים ספינינג עם אחיזת ידיים, שהיא אחיזה סטטית. ידוע שפעילויות גופניות כמו רכיבה על אופניים והרמת משקולות, שכוללות מאמץ סטטי, במיוחד של פלג הגוף העליון, למרות שהרגליים כל הזמן עובדות, עלולות לגרום עלייה בלחץ הדם. ההמלצה החד משמעית בעניין זה היא מדי פעם לשחרר את האחיזה ולהניע את הידיים. דבר שני, בספינינג לא מדוושים בקצב אחיד, יש עליות מאוד חדות במאמץ, וזה יותר אימון אינטרוואלים. באימון אינטרוואלים המתאמן עלול להגיע לדופק גבוה מאוד, וכשקיימת בעיה סמויה כלשהי, ככל שמעלים את הדופק יש סבירות גבוהה יותר שהבעיה תבוא לידי ביטוי".

- האם אפשר להגדיר באופן כללי מה גרם להתמוטטות כזאת?

"קשה להגיד בלי לראות את התיק הרפואי ואת תוצאות הבדיקות. בגדול, כשמדברים על מוות פתאומי בזמן מאמץ צריך להפריד בין שתי קבוצות גיל: צעירים עד גיל 40 ומבוגרים יותר. הסיבות למוות פתאומי בשתי קבוצות אלה שונות. בקבוצה המבוגרת זה על פי רוב טרשת עורקים ומחלות לב כלילית ואיסכמית, ואצל הצעירים זה יכול להיות מחלת לב גנטית, שבאה לידי ביטוי בהפרעות קצב.

"גם ההתייחסות והמניעה שונות בין שתי קבוצות הגילאים. מחלה גנטית - אי-אפשר למנוע, ואילו במקרה של מחלת לב איסכמית - יש הרבה דברים שאפשר לעשות. קודם כל, את אותה פעילות גופנית, אבל באופן מתון ומדוד ובטווחי דופק מסוימים. כמובן שצריך להקפיד על תזונה טובה, להימנע מעישון ואלכוהול ולקיים אורח חיים בריא. אם שומרים על כל אלה הסבירות למחלת לב איסכמית יורדת".

- יש איזו הנחיה טובה למאמנים ולמדריכים בחדרי הכושר בעניין הזה?

"לצערי, ברוב חדרי הכושר כל אחד עושה מה שבא לו. רוב המתאמנים עושים זאת בלי שעון דופק, ולאנשים אין מושג לאיזה דופק הם מגיעים, וזה כבר לא נוגע רק לאימון בטוח או לא, אלא גם ליעילות האימון. רוב הציבור מאמין

באמונה שלמה שככל שהוא עובד קשה יותר האימון טוב יותר – וזה לאו דווקא נכון. אני לא מאמינה שלכל מתאמן בחדר כושר יש באמת מאמן שבונה לו תוכנית אימון.

"את הספינינג אמנם עושים בדרך כלל עם מדריך, אבל למדריך אין שום מושג לאיזה טווח דופק כל מתאמן צריך להגיע. את זה אפשר לדעת רק אם כל מתאמן יעשה בדיקת סף חומצת חלב. לכן, ההמלצה למאמנים היא שאם הם באמת רוצים להשקיע בקבוצה הם צריכים להפנות את הלקוחות שלהם לבדיקת סף חומצת חלב כדי לדעת באילו טווחי דופק לעבוד. תוכניות אימונים שמבוססות על הנוסחה "220 פחות הגיל" הן בעייתיות כי תמיד יהיו כאלה שייפלו מחוץ לנוסחה".